בייסבול: הצד השני של המטבע

במאמרו "בנה של צפון דקוטה" מביע ערן שיצר פליאה על כך ששיא שהחזיק מעמד 37 שנים נשבר חמש פעמים בשבע השנים האחרונות. זו, לטענתו, ההוכחה ששחקני בייסבול משתמשים בסטרואידים, וזו הסיבה שלפי הספרים השיא הזה צריך לחזור לרוג'ר מאריס, שקבע אותו בשנת 1961.

רוג'ר מאריס, למי שלא יודע ומכיר, היה שחקן במייג'ורס בין 1957 ל-1968. במרוצת הקריירה שלו היו לו 275 הום-ראנס, ממוצע של 23 לעונה. לא רע, טוב אפילו. לא משתווה ל-32.5 ההומראנים של בייב רות' או ל-27.8 של ג'ו דימאג'יו. זו אחת הסיבות שרוג'ר מאריס לא נכנס להיכל התהילה. הוא היה שחקן טוב מאוד, אולי אפילו מצוין, הוא לא היה הול אוף פיימר.

מאריס החל את דרכו בקליבלנד אינדיאנס, עבר לקנזס סיטי צ'יפס וב-1960 הגיע לניו יורק יאנקיז. בעונתו הראשונה בברונקס חבט ל-39 הומרים, 23 יותר מבעונה הקודמת ו-11 יותר מזו שלפניה. ב-1961 שבר את השיא והעמיד אותו על 61. האוהדים של היאנקיז לא ממש אהבו את זה. זאת אומרת, יופי ששחקן שלהם שובר את השיא, אבל זה לא צריך להיות מאריס, שלא זו בלבד שהגיע רק שנתיים לפני כן לקבוצה, הוא לא סטאר בקליבר של יוגי ברה, ובוודאי לא של מיקי מנטל. מנטל, חובט עקבי במיוחד וגדול בזכות עצמו, חבט 54 באותה עונה. זה רק הגביר את הזעם של אוהדי היאנקיז, שהיו מאיימים ומשליכים חפצים על מאריס, אאוטסיידר שככה, אאוט אוף דה בלו, בא ונותן להם שיא לתוך הפנים.

בשנה שאחרי כן חבט מאריס 33 הומרים, ולאחר מכן חבט את ממוצע הקריירה שלו – 23. זה היה רוג'ר מאריס, שחקן טוב שבעונה חד פעמית נכנס לספרי ההיסטוריה.

אל לנו לבטל את ההישג של רוג'ר מאריס. 61 ההומרים שלו הם שיא שהחזיק מעמד הרבה מאוד שנים, 37 ליתר דיוק, מה שרק ממחיש כמה זה קשה. אין כוונה גם להטיל ספק בהישג עצמו (כפי שעשו אוהדי היאנקיז עצמם בזמנו) אבל הישג שכזה רק מגדיל את השאלה: מהן אמות ההשוואה בעידן המודרני לקביעת הלגיטימיות של חובט והישגיו? או, באופן מופשט יותר: מהו בעצם העידן המודרני, ומתי הוא החל?

ווילי מייז, עוד שחקן השייך להיכל התהילה וסנדקו של בארי בונדס, חבט 660 הומרים בקריירה, שהחלה ב-1951 והסתיימה 22 שנה לאחר מכן. לפני כל משחק היה שותה מייז שיקוי מסתורי. אף אחד לא חשד שמדובר בסמים ממריצים, אף אחד גם לא שאל, כי אף אחד לא העלה את האפשרות. עד היום מייז לא מואשם בשימוש לא נאות של חומרים אסורים, כי לא ניתן היה לבדוק זאת בתקופה ההיא ואין עדות, אפילו קלושה שבקלושות, שהוא עשה זאת.

העובדה שבארי בונדס, ג'ייסון ג'יאמבי וסמי סוסה השתמשו בסמים אסורים, באופן כמעט ודאי, אינה צריכה להעיב על הישגיהם. לא מכיוון שמה שהם עשו מותר, הוא פסול ומוקע, אלא משום שכל השוואה לשיאני עבר אינה לגיטימית. יש רק שחקן אחד שאפשר להגיד בוודאות שלא חשב אפילו לקחת חומרים ממריצים. ג'ורג "בייב" הרמן רות' היה שמן, אלכוהוליסט וחובב זונות וחיי שעשועים. אורח חיים ספורטיבי היה הדבר האחרון שעניין אותו. להגיד שהוא לא נטל סמים זה אנדרסטייטמנט. להגיד שאין סיכוי שמייז, האנק ארון וגם רוג'ר מאריס לא השתמשו בחומרים אסורים זו צביעות. מארק מגווייר, בארי בונדס ורפאל פלמיירו אינם שיות תמימות, אבל בעידן ה"מודרני", שאיש אינו יודע לשים את האצבע מתי החל, הם רק מעטים מני רבים שעשו, ועוד יעשו, שימוש בממריצים אסורים, לא רק בבייסבול אלא בכל ענפי הספורט. הענישו אותם, אל תתנו להם לשחק אבל הסירו את הכוכבית מהישגיהם.