רדו מהמנטליות הישראלית

מיד אחרי ההדחה של מכבי חיפה מול מאלמו, נפתחה בתקשורת עונת הציד. העטים הושחזו והמקלדות רשפו. קשה היה שלא לשים לב לשמחה לאיד לנוכח הכישלון של האלופה הישראלית מול קבוצה שבדית בינונית להחריד, כפי שכולנו כבר הספקנו להבין.

הקריירה של ניר דווידוביץ' הפכה לרצף ארוך של טעויות והשמטות; שלומי ארביטמן הוא פתאום השחקן הראשון שחוגג שער בהורדת חולצה ששווה צהוב; והנה גילינו שכנראה אף קבוצה מעולם לא ספגה שער מכריע בדקה ה-89. על כל אלו הולבשה מנטרת המנטליות הישראלית, שהיא, כך לפחות הסבירו לנו, הסיבה הראשונית לכל דבר רע שקורה לכדורגלנים שלנו על כר הדשא.

ואני תוהה, מה היו אומרים הפרשנים הפטליסטים לו הנגיחה של אותו דניאל אבלסון הייתה חולפת 20 סנטימטרים מהקורה? כנראה שכולם היו מהללים את כושר העמידה האמיץ של הירוקים מול בליץ של אלופה שבדית עם יתרון של שחקן. בעצם, כל התאוריות האלה נבנו כמגדל קלפים שהבסיס שלו הוא נגיחה בדקה האחרונה של מפגש כפול. מפגש שבקלות יכול היה להסתיים בחגיגות חיפאיות לקראת סיבוב המוקדמות השלישי.

מהי בעצם אותה מנטליות ישראלית ידועה לשמצה? לא מדובר בהשמטת כדור במשחק חשוב, כי אוליבר קאן כבר עשה את זה בגמר הגביע העולמי, והוא גרמני אסלי. אין לזה קשר לאיבוד יתרון מרגיז, כי מילאן המנוסה והמאורגנת התפרקה לחלוטין בגמר ליגת האלופות מבלי שאי פעם שיחקה בליגת העל שלנו. טעויות הן לא דבר ששמור אך ורק לישראלים, זה עניין אנושי. המנטליות הישראלית מתבטאת בטעויות שאחריהן מגיעים התירוצים, הסיפורים, ההאשמות, הלכלוכים וחוסר הנכונות לקחת אחריות.

אמה-מה, כמעט אף אחד במכבי חיפה לא התנהג בצורה כזו. דווידוביץ' יצא גבר, כשברגעים הכי קשים הוא עמד על סף דמעות מול המצלמות ולא העלה על דל שפתיו תירוץ לסיבה שהפיל כדור פשוט - ועל כך הוא ראוי למלוא ההערכה. רוני לוי שמר על פאסון כשהיה בשיאה של סערת רגשות וסירב למצוא אשמים. והקפטן אריק בנאדו הסתפק בלדבר מהלב על הטראומה הצורבת. מעולם לא הייתי אוהד מכבי חיפה, אבל החבר'ה האלה הראו ממה הם בנויים דווקא אחרי ההדחה המתסכלת.

בעצם, מלבד מדליף אנונימי שהאשים את ארבייטמן, היחידי בחיפה שחשף מנטליות ישראלית הוא הנשיא המכובד יעקב שחר. האיש עם הקסקט והגינונים האירופאיים קרע את ארביטמן ("שחקן שחושב שהוא בשכונה") בעט בגופה ששמה יניב קטן ("מי שראה אותו לא התלהב ממנו") והגדיל לעשות כשהכניס קטנה למאמן, כי גם הוא "לא נקי מטעויות". סליחה? עוד לא נולד בן האנוש שנקי מטעויות, וניתן לומר בביטחון רב שגם יעקב שחר "לא נקי מטעויות". איפה חשבון הנפש שלו על חלקו בהדחה? למה הוא שיחרר את רוסו? מדוע ויתר על ברקוביץ'? מה עם גילי ורמוט? איפה באדיר וברדה כשצריכים אותם?

אבל לא רק שחר התנהג לפי מיטב המסורת של המנטליות הישראלית. גם התקשורת הראתה שהיא נטועה עמוק עמוק במזרח התיכון. ישנו חוסר פרופורציות גדול בין הביקורת כלפי שחקני הכדורגל הישראליים בכלל (ושחקני מכבי חיפה בפרט) לבין מה שקרה בבלומפילד.

קודם כל, כדאי לזכור שמאלמו לא הביסה את חיפה, היא רק חלפה על פניה עם הבאזר. שנית כל, כולם מתעלמים מזה שמדובר בערך באותם כדורגלנים שחזרו בשניות האחרונות בצורה הירואית מפיגור בכל משחק בקמפיין הנוכחי של הנבחרת. מה קרה למנטליות הישראלית באירלנד? ובשנים האחרונות, יש על כל מפגן לוזריות שכולם אוהבים להתרפק עליו, לפחות תצוגת שיא אחת במאני טיים, כמו הניצחון של מכבי ת"א על אייאקס, ההעפלה של חיפה לליגת האלופות, ה-3:3 באולימפיאקוס, הריצה המטורפת של הפועל ת"א בגביע אופ"א ועוד.

בעצם, הדבר הכי ישראלי בכל הסיפור של צמד המפגשים מול מאלמו הוא המהירות שבה נשלפו הקלישאות על אותה מנטליות. אין סלחנות, אין מידתיות וההתייחסות היא כאילו מת העולם. בפועל, מדובר בשחקנים ובמאמן ששיחקו ואימנו כמו מקצוענים, אבל הפסידו במשחק כדורגל שהיו יכולים לנצח. זה הכל. זה לא ישראלי, זה דבר שקורה כל יום בכל מקום.