מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם שומעים את השם צפון דקוטה? שום דבר, הא? אולי, הר ראשמור עם ראשיהם של ארבעה נשיאי ארה"ב לשעבר חקוקים בסלע (עם אותו קטע מפורסם מסופרמן, וכמובן מ- AliG הבלתי נלאה)? לא, גם ההר ההזה נמצא בדרום דקוטה ולא בצפונה. נסו רגע לבצע חיפוש אטרקציות בצפון דקוטה ותגלו, שאלא עם אתם נמנים עם חובבי הפארקים והדובים, אין לכם ממש מה לחפש שם. אולי אם תרוצו לראות את "פארגו" של האחים כהן תקבלו מושג. רק אז. אולי.
אז למה בעצם אני מזבל לכם במוח על צפון דקוטה? ובכן, המדינה שכוחת האל הזו, ללא קבוצה מקצוענית כלשהי באף אחת מארבע הליגות הבכירות, עשויה להיות המפתח לפתרון הביזיון המתמשך בבייסבול האמריקאי בכל הנוגע לתופעת הסטרואידים.
הפיאסקו של החודשים האחרונים בכל הקשור לשימוש בסטרואידים בביסבול החל מבארי בונדס, שבשנים האחרונות החל להתנפח ללא הכרה, דרך הספר של חוזה קנסקו, שטען כי הוא בעצמו הזריק סטרואידים לכמה מגדולי חובטי ההום-ראן בהיסטוריה, ביניהם מרק מגוויאר האגדי ועד ל"גיבור" העכשווי - רפאל פלמירו, שתחת שבועה מול עיני האומה בועדת חקירה של הקונגרס, הצהיר שמעולם לא השתמש בשום סוג של סטרואידים, אך נתפס כבר במאי השנה (דבר שהוסתר מהתקשורת), עוד לפני שהספיק להכות את החבטה ה- 3000 ולהכנס לדפי ההיסטוריה. פלמיירו, אגב, כנראה שיואשם במתן עדות שקר, והחל פולמוס תיקשורתי האם הוא ראוי להכנס להיכל התהילה. אם הוא כן, מדוע פיט רוז לא?
הבעיה האמיתית בבייסבול האמריקאי היא שאין כמעט פיקוח על שימוש בסמים, ואם כבר נתפסים, העונשים הם בגדר ביזיון - עשרה משחקים בפעם הראשונה, וזה עוד שיפור לעומת ההתראות המגוחכות שהיו שם לפני שהעונה החלה. הקומישינר הנחנח של הליגה, באד זליג, שמייקל וילבון מהתוכנית המצויינת PTI (כל ימות השבוע ב- 00:30 ב- ESPN), טען כי את סלמן רושדי כבר רואים ושומעים יותר ממנו, דווקא מנסה לכפות קו יותר תקיף לטיפול בסטרואידים אך נתקל בסירוב של ארגון השחקנים. לדייויד סטרן ופול טגליבו זה לעולם לא היה קורה.
הכל עבור רוג'ר מאריס
לא, לא שכחתי את צפון דקוטה. 15 דקות התהילה שלה בדרך. בנקודה הזו נכנס לתמונה הקונגרס האמריקאי, שכינס ועדת חקירה ממלכתית לטיול בסמים אסורים בספורט, ועשוי לכפות את דעתו על הליגה בעניין. זה פחות או יותר הדבר האחרון שהליגות המקצועניות בארה"ב רוצות. ובניגוד לישראל, בארה"ב מתייחסים בכובד ראש לועדות חקירה. אבל מה עומד מאחורי ועדת החקירה? ניחשתם נכון, אינטרסים אישיים, או יותר נכון, אינטרסים מקומיים.
בנה המפורסם ביותר של צפון דקוטה הוא לא אחר מאשר רוג'ר מריס. אחד משחקניה הגדולים של האימפריה מניו יורק. שחקן ענק עמוס כשרון, שעד לשנת 98, עת מרק מגוואייר חבט 70 הום-ראנס, החזיק בשיא שעמד על 61, שנקבע בשנה הזהה במספרה - 61. 37 שנה החזיק מעמד השיא המדהים, עד שהגיעו כל מיני תכשירים אסורים, ושחקנים מנופחים בגילאי ה-40 מינוס התחילו לנפצו. 6 פעמים נופץ השיא מאז. כל הפעמים על ידי שחקנים החשודים בשימוש בסטרואידים בונדס, מגוואייר (פעמיים) וסמי סוסה (שלוש פעמים).
חברי הקונגרס של צפון דקוטה, שהתבוננו בפליאה איך נגזל מבנם האהוב שיאו האמיתי, איימו שאם לא יתוקן העוול ע"י או מחיקת השיאים או ציון שהשיאים החדשים נשברו ע"י שימוש בחומרים אסורים, הם יפעילו את הקונגרס לפעילות חקיקה בנושא. מעניין.
חשוב לציין, שלא בונדס, מגוואייר או סוסה נתפסו באופן רישמי משתמשים בסטרואידים, אבל זה מהסיבה הפשוטה, שהם כנראה לא נבדקו באופן רציני במהלך הקריירה. העדויות נגד כל השלושה על השימוש הן כ"כ חזקות, שניתן יהיה להוכיח בקלות קשר ישיר (ראה ערך ג'ייסון ג'יאמבי).
אז אולי דווקא מהמדינה חסרת החשיבות הזו תבוא הישועה. אם במקרה יוצא לכם לעבור בפארגו, שווה לעצור במוזיאון רוג'ר מאריס. שם השיא האמיתי עדיין קיים.