עשור של תהילה

ברוכים השבים לפינה החדשה בשם "עשור של תהילה", שבה אנחנו סוקרים כל שבוע שני שחקנים משנתון אחר של שנות השמונים. בשבוע שעבר כיכבו פה דארל גריפית' וקווין מקהייל. הפעם אנחנו ממשיכים הלאה, ל-1981.

עונת 1981/82 הייתה העונה בה חזרה לוס אנג'לס למושב ההובלה בליגה, השנה בה הגיע להוליווד פט ריילי, ויחד עם מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'באר ובוב מקאדו הותיק, הביאו לעיר את האליפות, בפעם השנייה בשלוש שנים, בדרך לחמש אליפויות בסך הכל בשנות השמונים.

אך בטרם החלה העונה, עבר על הליגה דראפט איכותי למדי, עם בציר מעניין של שחקנים כמו מארק אגוויר (בחירה ראשונה), איזיאה תומאס, באק ויליאמס, טום צ'יימברס, רולנדו בלקמן, לארי נאנס ודני איינג' (בחירה 31) אשר השפיעו השפעה ניכרת על הליגה בשנים הבאות. זה היה שנתון יוצא דופן באיכותו,

מבין כל השחקנים שהגיעו לליגה באותה עונה, בחרתי להתמקד בשניים שהבריקו בדרכם שלהם - איזיה תומאס (בחירה שנייה, דטרויט) וטום צ'יימברס (בחירה שמינית, סאן דייגו קליפרס).

תומאס היה רכז גדול, אך אדם שנוי במחלוקת. פעם אחת הוא אמר במסיבת עיתונאים כי הסיבה לכך שלארי בירד נחשב לשחקן היא גדול היא רק כי הוא לבן. ב-1985 הוא הוביל חרם של שחקני המזרח כנגד רוקי בשם מייקל ג'ורדן, שלא קיבל מסירות. ג'ורדן לא שכח ולא סלח. אחרי שהובסו בסוויפ על ידי שיקגו וג'ורדן, דאג תומאס להוריד את שחקניו מהפרקט לפני סיום המשחק האחרון ולפני לחיצות הידיים המקובלות (כמה שנים לאחר מכן הוא התנצל). בתגובה לכל זאת, אלוהים העמיד אולטימטום לועד האולימפי האמריקאי ב-1992, מה שהשאיר את זיק מחוץ לסגל האולימפי של נבחרת החלומות. כמו כן, הוא הצליח להרוס את ליגת ה-CBA בשנים הבודדות שהייתה בבעלותו.

את טום צ'יימברס רובנו זוכרים "בזכות" ה-0 מ-14 מול ברצלונה במדי מכבי תל אביב, אולם לפני כן הוא היה אולסטאר, קלעי בחסד ואתלט גדול.

נולד: 30/04/1961
כינוי: זיק (Zeke)
קולג': אינדיאנה
גובה: 1.86 מטר


הישגים בולטים:

אליפות ה-NCAA עם אינדיאנה (1981), פעמיים אלוף ה-NBA במדי דטרויט (1989 ו-1990), MVP של הגמר (1990), 12 פעמים אולסטאר (פעמיים MVP האולסטאר, ב-1984 ו-1986), רביעי בכל הזמנים בליגה באסיסטים (9061, 9.3 למשחק), תשיעי בכל הזמנים בליגה בחטיפות, מחזיק בשיא ה-NBA למספר הנקודות הרב ביותר ברבע במשחק פלייאוף (25, נגד הלייקרס, 19.06.1988), מבחר לאחד מ-50 השחקנים הטובים בכל הזמנים ב-1996.


ממוצעי קריירה:

שיחק 979 משחקים, קלע 19.2 נקודות למשחק, חילק בנדיבות 9.3 אסיסטים, הוריד 3.6 ריבאונדים וגנב 1.9 פעמים את הכדור.


איזיאה תומאס היה אחד הרכזים המובילים בליגה בזמנו, ואחד החשובים בכל הזמנים. הוא לא ניחן במימדים מרשימים והוא לא בלט בשל עליונות פיזית כזו או אחרת, אלא בזכות שלל תכונות גדולות אחרות. שיאו היה בהובלת הבד בויס של דטרויט לאליפויות בק-טו-בק בשנתיים האחרונות של שנות השמונים. למרות שהחיוך התמידי שלו לא ממש הסתדר עם הקשיחות הבוטה של הפיסטונס של סוף שנות השמונים, הוא עדיין היה המנהיג הבלתי מעורער של אלופת ה-NBA.

תחילת הדרך לא הייתה פשוטה עבור איזיאה, הצעיר מבין 9 אחים בשכונה הענייה והקשה ביותר של שיקאגו. לא תמיד היה לו אוכל בבית, ולא תמיד היה לו איפה לישון. אביו עזב את הבית כשאיזיאה היה בן 3, אולם הילד הצעיר לא נעצר על מפתן העוני והחיים הקשים. בתמיכת אמו הוא החל לשחק כדורסל, והצטיין במדי סיינט ג'וזף כשהוליך אותה עד לגמר הארצי. התחנה הבאה הייתה, כאמור, מכללת אינדיאנה.

הרכז הצעיר הרשים מאד את המאמן האגדי בובי נייט כבר בעונתו הראשונה, שאחריה אף נבחר לייצג את ארה"ב במשחקים האוליפיים של מוסקבה 1980, חלום שהתנפץ כאשר ג'ימי קרטר הורה לנחרים את האירוע בשל המלחמה הקרה. לקראת עונת 81/82 החליט תומאס לוותר על השנתיים האחרונות שלו בקולג', וניגש לדראפט.

הקבוצה שבחרה בו, דטרויט, הייתה הגרועה בליגה בשנה שלפני כן, ולא היה בה שחקן אחד שמסוגל לקלוע. הם קיבלו את הבחירה השנייה ב-81 ולקחו את תומאס, אחרי שמארק אגוויר נבחר ראשון ונחת בדאלאס, עוד קבוצה עלובה באותה העת. כבר בעונת הרוקי, הטאלנט הצעיר השתלט על עמדת הרכז, ויחד עם הסנטר האלים ביל ליימביר, שהגיע אף הוא באותה עונה, הצעיד את הפיסטונס עד למקום השלישי בבית המרכז ז"ל.

הוא היה לאולסטאר כרוקי, והופיע במשחק בפעם הראשונה מתוך 12 בסה"כ לאורך הקריירה. במהלך השנים הבאות הפך תומאס, בצוותא עם מג'יק ג'ונסון, לאחד מהגארדים המובילים בליגה. עד עונת 86/87 נשא תומאס בנטל הקליעה בקבוצה, לצד מטלות ניהול המשחק, וזה הפך אותו למנהיג הבלתי מעורער של דטרויט, השחקן הקריטי ביותר בקבוצה.

השיפור המתמיד בקבוצה החל לתפוס תאוצה, ובליווי המאמן צ'אק דיילי הגיע הקבוצה בעונה 86/87 מרחק משחק אחד בלבד מגמר ה-NBA, כאשר לבסוף בוסטון שרדה סידרה עקובה מדם, בניצחון דחוק במשחק המכריע. אחד הרגעים הזכורים בפלייאוף הזה היה במשחק הרביעי, ביתרון 1:2 בסדרה ויתרון שתי נקודות במשחק עצמו, חטף לארי בירד כדור הישר ממסירת חוץ של זיק, מה שהוביל לסל שוויון דרמטי של דניס ג'ונסון, ולניצחון בוסטוני בהארכה, ולאחר מכן בסדרה.

הפיסטונס התייצבו בעונה שלאחר מכן בהרכב מוכשר ביותר (תומאס, ליימביר, ויני ג'ונסון, אדריאן דנטלי, ריק מהורן, דניס "התולעת" רודמן וג'ו דומארס) והלכו צעד אחד רחוק יותר, עד הגמר ה-NBA. אלא ששוב, כמו בהפסד הצורב שנה לפני כן, גם הפעם דטרויט לא שרדה סדרה צמודה וקשה, והפעם הפסידה ללייקרס של מג'יק-קארים-וורתי. בסדרה זו ייזכר לנצח משחק מספר 6 בו קלע תומאס 43 נקודות, מתוכן 25 ברבע השלישי, על קרסול נקוע באופן חמור. למרות ההופעה ההירואית, המזל הרע של הבחורים הרעים המשיך לרדוף אותם, ואחרי שהפסידו את אותו משחק 6, הפציעה הגבילה את איזיאה במשחק הבא - והאליפות נשארה ב-LA לבק-טו-בק הראשון מאז השושלת המפוארת של בוסטון בשנות ה-50 וה-60.

בשתי העונות הבאות דטרויט כבר בערה, עם זיכרון האכזבות מן העונות הקודמות, ובהנהגת הגארד הלוחמני פשוט שרפה את הליגה, בדרך למקום ראשון ולסוויפ קל בגמר מול הלייקרס בעונת 88/89 ולינצחון 1:4 על פורטלנד בגמר בעונת 89/90. רק הווינריות של מייקל ג'ורדן וסדרת פציעות בלתי נגמרת של תומאס הצליחו בסופו של דבר לעצור את השושלת של דטרויט בעונת 90/91 ולמעשה מכאן והלאה שקעה הקבוצה עד לעלייתה המחודשת בשנים האחרונות.

בעונת 93/94 פרש תומאס, כשהוא רק בן 32, אחרי רצף בלתי נגמר של פציעות קשות. אך הוא לא פסק מפעילות בכדורסל האמריקני. בעונת 95/96 הוא היה בעלים ג'נרל מנג'ר בינוני בקבוצה החדשה של טורונטו, שם עשה כמה מהלכים תמוהים (לקח את מרקוס קמבי בבחירה השנייה) לצד מהלכים גאוניים (רטייסי מקגריידי בבחירה התשיעית). לאחר מכן הספיק לאמן בחוסר הצלחה שלוש עונות באינדיאנה, קבוצה מוכשרת וצעירה שלא השכילה לעבור את הסיבוב הראשון של הפלייאוף.

החל מ-2003 הוא הנשיא של הניו יורק ניקס. הצלחתו כמאמן וכמנהל מוטלת בינתיים בספק, אך רוח הלחימה שלו ויצר הניצחון הבלתי נשלט עוד עשויים לקחת אותו רחוק גם בתחום הזה. נראה אם לארי בראון יוכל להציל לו את הג'וב.

נולד: 21/6/1959
כינוי: אין
קולג': יוטה
גובה: 2.08 מטר


הישגים בולטים:

4 פעמים אול סטאר (MVP ב-1987), פעמיים חבר בחמישייה השנייה בליגה (1989, 1990), היה ממוקם 19 ברשימת קלעי כל הזמנים כאשר פרש (כיום 29), קלע שיא קריירה של 60 נקודות ב-24/03/1990 במשחק מול סיאטל.


ממוצעי קריירה:

שיחק 1107 משחקים, קלע 18.1 נקודות למשחק (20,049 בסה"כ), קטף 6.1 כדורים חוזרים למשחק, מסר 2.1 אסיסטים.


טום צ'יימברס היה פאוור פורוורד שעיקר חוזקו היה ביכולת לקלוע ולקלוע. אה, והוא גם הצטיין בקליעה. כל עוד ברצלונה לא עמדה מולו במערך של 5 שחקני-על (טוב, אז לא בדיוק) הוא היה מסוגל לשרוף אותך מכל טווח ומכל כיוון.

צ'יימברס החל את דרכו בליגה בדראפט שלפני עונת 81/82, בסן דייגו קליפרס (הקבוצה אשר נדדה בעונת 84/85 ללוס אנג'לס).
כבר בעונת הרוקי שלו ענה הפורוורד הצעיר על כל הציפיות, והוביל את הקבוצה בנקודות עם ממוצע של 17.2 למשחק. בעונת 82/83 עמדו לרשות הקבוצה ביל וולטון, טום צ'יימברס, רוקי צעיר ומבטיח בשם טרי קאמינגס וליונל הולינס, אולם רק צ'יימברס וקאמינגס עמדו בציפיות, בעוד כל שאר השחקנים קרסו והקליפרס צנחו למקום האחרון במערב. בעצם, רק המעבר ללוס אנג'לס הצליח להפוך את הקליפרס לאימפריה שהיא היום.

השלב הבא בקריירה היה מעבר לסיאטל במהלך עונת 1983. אבל נקודת הציון העיקרית בעידן שלו בסופרסוניקס (קיצרו מאוחר יותר את השם לסוניקס) הייתה במשחק האולסטאר של 1987, משחק אליו הוזמן צ'יימברס רק לאחר פציעה של הסנטר ראלף סמפסון. הזימון המקרי שלו לא הפריע לו לזכות בתואר ה-MVP של המשחק, בתום תצוגה מרשימה של 34 נקודות.

ב-1988 עבר בטרייד לפיניקס סאנס, טרייד לו היה אחראי קוטון פיצימונס ז"ל, שזכה בתום העונה בתואר מאמן העונה וקיבל שבחים רבים על הבאתו של הפורוורד הלבן. צ'יימברס חבר בקבוצתו החדשה לפוינט גארד קווין ג'ונסון ולרוקי צעיר ומוכשר בשם דן מארלי. התוצאה הייתה עונה יוצאת מן הכלל, שנעצרה רק בסוויפ גמר המערב של 1989 מול הלייקרס. טום מצא סוף סוף את מקומו בליגה והראה את מלוא הפוטנציאל שלו תוך שהוא קולע 25 נקודות למשחק ורושם שיא קריירה של 8.4 ריבאונדים בממוצע.

העונה הבאה שלו הייתה הטובה בקריירה עם 27.1 נקודות למשחק, באחוז פנטסטי של 50.1. אלו היו ללא ספק עונות השיא של הפורוורד, ששוב הצליח להוביל את השמשות לגמר המערב, תוך כדי אחת הסנסציות הגדולות ביותר בהיסטוריה - ניצחון בחמישה משחקים על הלייקרס הגדולים. אבל פורטלנד הייתה גדולה עליהם בגמר המערב עם ניצחון 2:4.

ומכאן לשקוע יחסית במהירות, לקראת פרק הסיום בקריירה. החל מעונת 91/92 דקות המשחק שלו צנח, וכך גם יעילותו. הוא הספיק להיות שחקן ספסל בגמר ה-NBA היחידי של פיניקס ב-1993 (אז הפסידו לג'ורדן ולבולס), לשחק עוד 2 עונות עבור היוטה ג'אז. אחר כך הוא הגיע למכבי תל אביב על תקן כוכב עליון, אבל אוהדי הכדורסל בארץ זוכרים אותו כשחקן עייף ושבע שבא לעשות כמה מאות אלפי דולרים בעונה מיותרת לחלוטין. תצוגת שיא, אם כך ניתן לקרוא לזה, הייתה ה-0 מ-14 במשחק המפורסם ההוא ביד אליהו מול ברצלונה בנובמבר 1995 (כולל החטאת שני דאנקים ממילימטר). הפורוורד חזר לארה"ב כדי לשחק עוד 12 משחקים במדי שארלוט ומשחק אחד בודד במדי פילדלפיה, לפני שתלה סופית את הנעליים. עם פרישתו הופרשה גם גופייתו, מספר 24, על ידי פיניקס.