בקייטנה של אוחנה

עוד לא התחילה הליגה וכבר קצין ביטחון? טוב, ככה זה כשאלי אוחנה בסביבה, גם אם זה על מרבצי הדשא של אזור גרדרן בהולנד. היערות הירוקים, שלוות הנפש ההולנדית או המוזיקה הקלאסית שמתנגנת בחדר אוכל, אף אחד מהם לא ימנע את העצבים של המאמן במחנה האימונים. אפשר בכלל להאשים אותו כשבעוד חודש מתחילה הליגה ולמפקד הטרוד אין בלם אחורי שישלים את הפאזל בהגנה? גם בלעדיו העסק רחוק מלהיות מושלם: פאזל 11 החלקים סובל ממחסור בעמדת הקשר האחורי והצעירים, שהחלב עדיין לא יבש על שפתיהם, שעסוקים באינטרנט, בזמני הארוחות, ובפקידות הקבלה החתיכות של מלון אוברבוש. לא בדיוק מעודד, מבחינת המאמן.

עצבני כבר אמרתי? אז זהו, סף הנרבים של הבוס הצהוב טיפס לשיאים חדשים כשנחתתי לו על הראש. ביום שני, על דשא מגרש האימונים, הוא רואה אותי וכמעט נחנק. "אני מבקש ממך לעזוב את המגרש", מפטיר לכיווני אוחנה בטון חותך וקר. באותו הרגע חולפת בראשי המחשבה ליטול זוג אופניים מהמלון, לטייל בין העיירות ולהכיר את הולנד לעומק, רק לא להיות ליד הנסיך השואג. אחרי דקה של הלם קרב אני נזכרת שאני הנציגה היחידה של מקומוני ירושלים בסביבה. שיקלול מהיר של כל הנתונים גורם לי להבין שאין באפשרותי לזנוח את התפקיד. בקיצור, אני מחליטה להמשיך להציג את זיו פני בפני השחקנים. אלא שאז גם הצפרדעים המקומיות מפסיקות לקרקר, בשומען את קול זעקתו של מ"פ פלוגת בית"ר. "אני לא רוצה אותך פה, או כל אחד מהעיתון שלכם", הוא מאיים, "את בטח לא רוצה שאזמין איש ביטחון".

אח, איזה ספתח. אני מכירה הרבה בנות שהיו שמחות לחיות כנציגות יחידות של המין הנשי בין ארבעים גברים (כולל מאיר "המלך" הרוש), ועוד רובם כדורגלנים, אבל אני עם המזל שלי מוצאת את עצמי מתווכחת עם הגורו, שמנסה בלי הצלחה לסלק אותי מהמגרש. חשבתי שכעיתונאית אני חייבת להילחם על זכותי הלגיטימית להיות שם. בסיכומו של עניין, כבר על הדייט הראשון שלי עם אוחנה ברור לי שלהבדיל מהסרט הנודע, במקרה הזה לא תצמח אהבה על הדשא.

גם ביום השני שלי, למרות כל העצים והירוק שמסביב, אימון הבוקר הוא לא ממש פיקניק. "תקרא לאחראית על המגרשים", אוחנה שואג לעברם של איש המשק הרוש ומאמן הכושר גיא עזורי. כאן אפשר לראות איך עזורי משלב בין שני תפקידיו. כעוזרו של אוחנה הוא לא מסרב פקודה, וכמאמן כושר הוא מגיח לעברי בספרינט. "אמרו לך לא להיות כאן", הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות. עשר דקות אחר-כך נוחתת האחראית על המגרשים, בחורה נחמדה מאוד בשם פטרישיה, ובאדיבות הולנדית טיפוסית אומרת: "האיש הלא נחמד הזה לא רוצה שתהיי כאן". בדרך היא מספרת לי על מעללי הקבוצה הרעשנית הזאת (והיא לא התכוונה לזוואלה, קבוצה הולנדית שמתארחת גם היא במלון). זה לא עוזר לאוחנה, בהולנד כנראה מכבדים עיתונאים, ואני מורשית להישאר. 2:0 לעיתון המקומי, אבל עמוק בפנים, למען האמת, קיוויתי שהתוצאות של אוחנה על המגרש יהיו הרבה יותר מרשימות.

אם התרגלתם לשמות כמו מאור מליקסון, ברק יצחקי, אבירם ברוכיאן, אלי ששון, אבי נמני וטל בנין, כעת אפשר להתחיל לגלגל על הלשון את שמות השחקנים החדשים שיככבו בהרכב העתידי של בית"ר. לא פחות משבעה שחקנים חדשים פתחו בשני משחקי האימון הראשונים, מול בני יהודה והירקליס סלוניקי. חמשת שחקני הרכש החדשים, תומר חליבה, תומר בן-יוסף, יואב זיו ושני הזרים מזואה אנסובו וג'ף טוטואנה התמקמו במשבצות שמייעד להם אוחנה, כמו גם שני הנבחנים, הקשר הצ'יליאני אנחל קורן והבלם הבלגי לורן וויו.

נכון שהשניים כנראה לא יוחתמו, אבל בכל מקרה אוחנה ישבץ בעמדות הללו שני זרים שמן הסתם יתבייתו בהרכב. במלים אחרות, זו לא אותה בית"ר שהייתם רגילים לראות בשנתיים האחרונות. הקבוצה של אוחנה עברה ניתוח פלסטי שדורש זמן החלמה לא מבוטל. אם הניתוח יצליח, כמו במקרה של מירי בוהדנה, החבר'ה ביציעים יכולים כבר עכשיו לחכך ידיים ולחייך בהנאה, אבל אם המנתח אוחנה ימשיך לתפקד כמו רופא מדרג ז', התוצאות עלולות להיות הרסניות. לא מזמן נחשפנו בארץ למקרה מצער, שבו פציינטית של מרפאה פלסטית הלכה לעולמה בשל רשלנות. חיתוכים לא נכונים וטיפול לא ראוי של המאמן יכולים להביא לתוצאות דומות גם בבית"ר.

אוחנה חייב להשתמש בסכין מנתחים חדה ועדינה, כדי שהמרקם החברתי לא ייפגע וכדי הצלקות ייעלמו מעל פני האדמה במהירות. כתוצאה ממצבת השחקנים בחלק הקדמי, יש שחקנים רבים שיגלו בקרוב מינוס בחשבון דקות המשחק שלהם. זה עלול לגרום להתמרמרות, ואוחנה חייב ללכת בין הטיפות. ולחשוב שבארץ עוד מסתובבות ידיעות שמאיר פניג'ל רוצה להביא את אמיל אמבמבה.

משחקי האימון הם חלק חשוב ומכריע עבור הצוות המקצועי. לא התוצאה חשובה, אלא הדרך. הפתיחה של הצהובים, בכל מקרה, היתה די צולעת. ביום ראשון בית"ר הפסידה 0:1 לסלוניקי היוונית, תוצאה שאמנם לא מלמדת הרבה, אבל מצביעה על הבעייתיות שבמצב שבו למרות כל התותחים, הקבוצה בכל זאת לא פגעה. וויו ואנג'ל בקושי הורגשו, טוטואנה ואסולין התקשו לשתף פעולה, ומהצעירים ראו בעיקר עליות וירידיות ביכולת המשחק. הרמה והביצועים השתפרו רק כשעמית בן-שושן נכנס לשפיץ, ומליחי לאמצע.

גם ביום שני, כשפגשה בית"ר את בני יהודה למשחק אימון שני, פתחו כל חמשת שחקני הרכש ושני הנבחנים בהרכב. את המחצית הראשונה סיימו הצהובים-שחורים בפיגור 1:0. שחקני בני יהודה היו נמרצים יותר, אבל בעיקר הרבה יותר מגובשים מבית"ר. אוחנה הרכיב קבוצה מוכשרת מאוד מבחינה תיאורטית, אבל בפועל נראה שחסר לה המון דבק. אם אוחנה היה יכול להשתמש בסופר-גלו שיעשה את העבודה חזק ומהר, הוא היה שמח. בסיס יש, אבל על הדשא קשה לראות ולו ניצוץ אחד. כמו מול היוונים, כך גם מול בני יהודה; המצב השתפר רק אחרי שאוחנה זיעזע את ההרכב. בן-שושן, אופיר עזו וברוכיאן נכנסו במקומם של זיו, אסולין ומליחי, ובית"ר החלה להזיז עניינים. ברוכיאן תפקד כפליימייקר, בן-שושן גילה יכולות נדירות בצמוד לטוטואנה, ואנסומבו, שהשתחרר משיתוף הפעולה עם מליחי, פרח לפתע ואף כבש את השער השני במשחק.

הנקודה האחרונה שעליה דיברנו דורשת חשיבה עמוקה מבחינת אוחנה. זאת לא הפעם הראשונה שהקשר האחורי שמשחק לצידו של מליחי פורח דווקא כשהלוזון מפנה את המקום. בעונה שעברה זה קרה עם קאלדיירה, שפרח דווקא כשבנין היה לצדו, או לחלופין כשהמאמן עלה עם שלושה קשרים אחוריים. גם בנין נהג להצטרף הרבה יותר להתקפה כשאת המקום לידו מילא הברזילאי, ולא הפתח-תקוואי. ועכשיו זה קורה עם אנסומבו.

האמת היא שההסבר די פשוט. מליחי הוא שחקן אקטיבי מאוד, שמתקשה להישאר במקום אחד במגרש. לצד התועלת הרבה שהדבר מביא, נפערים גם בורות לא מעטים. על מה אנחנו מדברים? מול בני~יהודה, ברוב הזמן שמליחי היה על הדשא אנסומבו נאלץ להישאר מאחור ולא להסתכן בעזרה להתקפה, מהסיבה הפשוטה שרוב הזמן מליחי לא היה שם כדי לחפות עליו. כשמליחי ירד לספסל התפנה הצ'יליאני לשתף פעולה עם הקונגולזי, ואנסומבו איים באופן לא מבוטל על שער הזהובים. מצד שני, מליחי, שלא מפסיק לרוץ, גורם למאמן שמנגד כאב ראש לא קטן, והוא פעיל לא מעט בכל מה שקורה סביב רחבת היריב. לא במקרה הוא זיכה את בית"ר בפנדל מול בני יהודה, והוכשל עוד פעמיים ב-16 של אגוו ההולנדית, למרות התעלמות השופט. בקיצור, מליחי שחקן לא ממש ממושמע, ולאוחנה יש פה הרבה מלאכה. אם הוא לא ימצא קשר אחורי בעל שיעור קומה שישחק לצד אנסומבו, הקבוצה עלולה להינזק מקצועית לאורך כל העונה. "קשר אחד כמו בנין שיגיע אלינו, והקבוצה תתחבר חבל על הזמן", סיכם אחד השחקנים מיד אחרי אימון הבוקר של יום שלישי.

מי שבינתיים משלם את המחיר ורואה את הספסל מקרוב הם הצעירים, שעד לפני חודש כיכבו באינטרטוטו. מליקסון, שגרם למקדונים סחרחורות, יכול בקונסטלציה מסוימת לגמור את העונה כשהוא סובל מטחורים. ששון, שכבר טעם את מושב הפלסטיק בטדי, הכיר גם את עמיתו ההולנדי עשוי העץ. יוני אליאב ומור אפרים, שעשו חיל במפעל האירופי הצנוע, חזרו לאלמוניות ובקושי זכו לחמש דקות משחק. בן-שושן אמנם שורד ומקבל מדי פעם במה, אבל גם הוא הפך לאופציית חילוף ראשונה או שנייה. אפילו ברוכיאן, שנחשב ליורשו של נמני במרכז המגרש, מתנדנד בין מדי המשחק לאימוניות של המחליפים. אם לפני שנתיים מחנה האימונים בקיץ בישר על דור חדש שהולך לתפוס את חולצות ההרכב וגרם להמון התלהבות, ציפיות ואמונה שתוך כמה שנים תושלם המהפכה, הרי שמחנה האימונים הנוכחי מסתמן כסוף עידן הצעירים.

כמעט כמדי שנה במחנה האימונים, גם הפעם היתה אחת ממטרותיו המרכזיות של אוחנה למצוא בלם אחורי. אם בשנה שעברה נחתו באיינדהובן כל מיני אפיזודות חולפות, המאמן קיווה שהפעם הסיפור יהיה שונה. אבל נראה שהבעיה של בית"ר הופכת לכרונית. נכון להיום המאמן הירושלמי שוב תקוע עם חור בשילדה. כישלון השגת היעד הזה מציב את בית"ר בבעיה רצינית ביותר. בסוף אוחנה שוב יצטרך להתפשר על סותם חורים נוסח פבריציו בנטו.

אמנם סוכנו של לורן וויו הבלגי שיבח והילל את השחקן, אבל את אוחנה זה לא ממש שיכנע. לאחר המשחק מול בני יהודה, שבו וויו ביצע טעות חמורה והיה גורם ישיר לשער השוויון של הזהובים בשניות הסיום, שלח המאמן את הבלם בחזרה הביתה עם המזוודות. "עזוב אותך, הוא לא מתאים לנו", אמר אחד הבית"רים לחברו בדרך לאימון הבוקר של יום שלישי, והוסיף: "הוא כל הזמן מסתכל אחורה וקדימה בפניקה. אם על בנטו אמרו שהוא לא טוב, אז הבלם הזה הוא בכלל בדיחה". "אלי עשה בשכל כשהעיף אותו", הסכים החבר. "אם הוא היה חותם זאת היתה טעות חמורה. המצב לא טוב, אין לנו בלם ואו-טו-טו נפתחת העונה".

מה הפלא שאוחנה מסתובב במחנה עם פרצוף חמוץ במשך חלק לא מבוטל מהזמן. לעתים נראה שלמאמן יש תחושת דז'ה-וו. בסרט הזה הוא כבר היה. מי שצריך להגיע שוב מבטל, השם החם שוב נפצע ולא נוחת, ומי שכאן עוד פעם נראה כמו צל של אנדאללה ביום רע. רשימת המיועדים לא ארוכה, אבל גם אלה שמופיעים בה לא מתאימים, או גרוע מכך _ כלל לא מופיעים. נכון לכתיבת שורות אלה, אחת המטרות שלשמה יצאה בית"ר להולנד נכשלה, ואוחנה יודע שהאריות מחיפה, הגלקטיקוס מתל-אביב והחבר'ה של קשטן מוולפסון מחכים לרגעים כאלה. 40 אלף צופים אמורים להגיע לרמת-נראה שלאוחנה אין את המרכיב החשוב ביותר במשחק ההגנה של הקבוצה. במצב כזה כל שנותר לו זה לבנות על המשפט שאומר: "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה". אם שחקניו יעסיקו את היריבות בחלק המגרש שלהן, הנזק עשוי להצטמצם. לכן אוחנה דורש מכל מי שנמצא על קו האמצע וקדימה ממנו להזיע גם כשהכדור ברגלי הקבוצה השנייה. השאלה היא האם זה לא יגזול מזיו, טוטואנה, אנסומבו וחבריהם אנרגיה מיותרת, ויפגע ביכולת הריכוז והכיבוש שלהם?

לעומת הבלגי, הצ'יליאני קורן מחזיק מעמד ונכון ליום רביעי בלילה נשאר בבית"ר. גם התחברותו של הדרום אמריקאי לקבוצה היתה הרבה יותר חלקה משל הבלגי. אנחל התיידד עם טוטואנה ואנסומבו, והסתובב איתם במשך רוב הזמן. "טוב לי כאן מאוד", אמר אנחל ביום רביעי. "האווירה טובה, השחקנים טובים ויש כאן אחלה חבר'ה, שנותנים לי הרגשה מעולה".

השחקן, שהיה חלש מול היוונים ביום ראשון, השתפר מול בני~יהודה ורשם לזכותו כמה פעולות חיוביות. גם במשחק מול אגוו המשיך הצ'יליאני בקו העלייה, אבל בשורה התחתונה הוא עדיין לא עונה על ציפיותיו של אוחנה. הוא אמנם מנסה לקחת מנהיגות, והשילוב שלו עם אנסומבו נותן הרבה חומר למחשבה, אבל הוא לא מזכיר את קאלדיירה או בנין, ולא מספיק חד.

תגידו מה שתגידו, העובדה שמלבד וויו ואנחל לא הגיעו למבחנים שחקנים זרים אחרים היא כישלון מהדהד. קבוצה שיודעת שחסרים לה שחקנים לשני התפקידים שהם חוט השדרה בכדורגל המודרני ולא מצליחה ליצור רכבת אווירית נמצאת בבעיה. הכנה לקויה, התעלמות מסקאוטינג, עבודת שטח צולעת, חוסר מזל וארגון קלוקל הם רק כמה מהסיבות שגרמו למצב הבלתי נסבל הזה. עכשיו בבית"ר מחכים ומקווים שנבחנים רבים יגיעו לדשא של בית~וגן. הנה לכם דוגמה לקללה שרובצת על בית"ר בכל מה שקשור לעמדת הבלם בשנים האחרונות: ביום שני היה אמור להגיע למבחנים בלם ברזילאי, אך לרוע מזלו של אוחנה שבר הבלם את אפו וביטל את הגעתו.

על מחנה כזה קל ברק יצחקי לא פינטז גם בחלומות הכי פרועים שלו. השחקן בן ה-21, שסיים עונה טובה ברמה האישית, סוחב פציעה כבר למעלה מחודשיים. את מחנה האימונים הוא פתח עם כולם, אבל במהלך המשחק מול הירקליס ביום ראשון הוא נפצע והצטווה לנוח. הצוות המקצועי החליט לשלוח את יצחקי לאנטוורפן כדי שיקבל טיפול מהמומחה ד"ר מרטנס. במבצע לא כל כך חשאי נסע יצחקי לקלינקה שבבלגיה בליווי חברו הקרוב הישראלי של הדוקטור. יממה שלמה בילה יצחקי בארץ הוופל בהמתנה לדוק, עד שביום שני התבשר שד"ר מרטנס בכלל נמצא באיטליה. את בעיית הניהול והארגון של בית"ר כבר הזכרנו? הנסיעה לבלגיה היתה לשווא. יצחקי חזר להולנד והגיע במהלך המחצית השנייה של המשחק מול בני יהודה. בזמן שחבריו שיחקו בגשם מול הכתומים משכונת התקווה, ישב לו יצחקי בניחותא וצפה מהצד.

בשל היעדרויותיו המרובות לא עודכן יצחקי בפקודות החדשות של הרודן ("אף אחד לא מדבר עם העיתונאית הזאת"), ומיד בתום המשחק הזמין אותי להתרשם מחדרו הקט שבמלון. האמת, לא יכולתי לסרב למשפט המחץ "אני לא מחפש חברה _ הן סתם מקשקשות, מאמי פה ומאמי שם. אולי תבואי אלינו?". עם קסם כזה מהר מאוד ויתרתי על הפורד פיאסטה ששכרתי ופתחתי בהליכה רגלית לעבר מלון הקבוצה. התהלכתי במסדרון חדרי הבנים כשברקע ריחן המצחין של הגרביים מהמשחק נגד הכתומים, עד שהגעתי לחדרם של מליקסון ויצחקי. מליקסון כבר היה עמוק בתוך המים החמים. "אני לא מאמין שיש לך בחורה בתוך החדר", צעק מליקסון מחדר האמבטיה. "זאת העיתונאית שאוחנה לא אוהב", ענה לו יצחקי, "אז אל תצא בעירום". לאחר שיחה ממש לא מעמיקה העדפתי לחזור על עקבותי, ולו רק כדי לנשום אוויר צח.

ביום שלישי ישב לו יצחקי על כיסא הפלסטיק לצד האפסנאי הרוש בלי להחליף איתי מלה. הוא קיבל קצת על הראש מאוחנה, אבל עדיין היה אפשר לחוש בהורמונים שהשתוללו בראשו הצעיר. "תראה את מאמנת כושר שלהם", זרק יצחקי לחבר קרוב שלו שבא לבקר במחנה האימונים, והצביע לעבר מאמנת הכושר היפה של קבוצת זוואלה ההולנדית, שהתאמנה במגרש הסמוך. "רק לנו אין מאמנות כוסיות", הוא סיכם את העניין. חבריו של יצחקי קלטו שהתייר סידר לעצמו כמה גימ"לים ועקצו אותו חופשי. "ברק, אתה הסתדרת עם הד"ר מרטנס שלך", הם גיחכו. "תאמינו לי שהייתי רוצה להתאמן", השיב יצחקי, אבל מיד אחר כך לחש לחברו: "אני כבר מת ללכת לישון אחרי האימון. אני רוצה לראות מישהו מפריע לי".

ניתן היה לחשוב שמשום שמניותיהם של החבר'ה הצעירים היו בירידה, הם יתנו בהולנד מאה אחוז מעצמם, אבל מסתבר שגם את מליקסון, ממש כמו את יצחקי, זה לא ממש מטריד. השחקן העצלן לא ממש הגיע להולנד בשביל להתאמן. לא פלא שטייסון (ניר סגן), הפיזיותרפיסט של הקבוצה, אמר במהלך המשחק נגד בני יהודה ש"אם מליקסון היה מתאמן, אולי היה מצליח לבעוט. הבנאדם צריך להתאמן".

שני שחקני רכש הגנתיים החתימה עד עכשיו בית"ר. תומר בן-יוסף, שהגיע מפתח-תקווה, ותומר חליבה, שהגיע היישר מבירת הנגב. אין ספק שבן-יוסף התאקלם במהרה בקבוצה. אם בשנה שעברה היו אלה נמני ואמסלם שהיו לזוג המלכותי, הרי שעזיבתו של הכוכב הגדול הותירה חלל, והצמד מליחי את בן-יוסף קפצו על המציאה. חליבה, לעומת זאת, שומר על פרופיל נמוך. הוא לא מחצין את עצמו, אבל אט-אט מתגלה כחביב החבר'ה. עד כאן על ההשתלבות מחוץ למגרש. על הדשא עדיין חסר תיאום בין צמד התומרים. גם אוחנה שם לב לכך, והעיר לשניים. לפחות דבר אחד בטוח: במהלך מחנה האימונים פיתחו השניים חברות שעשויה לעזור להם גם על המגרש. ההפסד לבני יהודה גרר את שניהם לשיחות מקצועיות ארוכות. כבר למחרת, באימון הבוקר של יום שלישי, הורגש שיפור קל בשיתוף הפעולה ביניהם. "חליבה, תסגור את אגף ימין ואת המרכז", צעק בן-יוסף לחברו להגנה במהלך משחקון פנימי. "אל תדאג", ענה לו חליבה, "אני מחפה עלייך בזמן שאתה עולה לקרן, אבל תדאג לשמור את המתפרצת שלהם". התוצאות לא איחרו להגיע. במשחק מול אגוו הצמד כבר נראה טוב בהרבה. חליבה שרף שטחים באגף ימין, ואילו בן-יוסף היה תחנם האחרונה של ההולנדים.

לפחות על פי המשחקים והאימונים, נראה שבית"ר קלעה בול עם שני התומרים, אבל לא כל הבעיות איתם נפתרו. לעזורי, מסתבר, יש המון עבודה, לפחות עם חליבה. המגן עדיין לא נמצא בכושר גופני מלא, ואחרי שעה של משחק הוא נראה תשוש. מול ההולנדים, חליבה קיבל את סרט הקפטן מאמסלם שיצא, מה שחייב אותו לנסות לסיים לשחק את כל תשעים הדקות. למרות שעמד במשימת ההישרדות, ראו עליו שהוא עושה זאת בקושי רב ובהרבה סבל. דווקא בן-יוסף הפתיע בקטע הזה. השחקן, שחזר מפציעה ארוכה, נכנס מהר מאוד לעניינים, והיכולת הגופנית והמקצועית שלו משביעת רצון. אבל גם הוא לא מוכן במאה אחוז. אצל בן-יוסף מורגשת בעיה אחרת, פסיכולוגית. ישנם רגעים במשחק שבהם הבלם מפחד להיתקל בשחקן אחר, מחשש להיפצע שוב. "זה לא דבר חדש", מסביר פסיכולוג ספורט. "לשחקנים שחוזרים מפציעה לוקח זמן להשתחרר לגמרי". בבית"ר יודעים שאם בן-יוסף לא יתגבר על המעצור, הזה בעתיד הקרוב מאוד תיווצר לקבוצה עוד בעיה.

אם עבור מליקסון ויצחקי המחנה נחשב כישלון, הרי שבעבור אופיר עזו האביב לא בושש לבוא, והפריחה מלבלבת. הקשר, שלא מצא את דרכו בבית"ר, החליט לקחת את עצמו בידיים ולשפר את יכולתו ובעיקר את בטחונו האישי. משה מורנו, הפיזיותרפיסט החדש של הקבוצה, ערך בבוקר יום שני שיחת מוטיבציה עם עזו. בין היתר כיוון מורנו את השחקן כיצד להחזיר לעצמו את בטחונו העצמי, והעלה לו את המורל הכללי. ואכן, לאחר כמה דקות, באימון הבוקר, עזו נראה שונה לחלוטין. משחקן אנמי שמפחד לכדרר ולרוץ עם הכדור, החל עזו לנוע בחופשיות ואף איים על השער בבעיטות מפתיעות.

באותו היום בערב, במשחק מול בני יהודה, נכנס עזו לחצי השעה האחרונה והביא לשינוי עצום ביכולת של בית"ר. הבישול לאנסומבו היה רק חלק קטן מתרומתו במגרש, שהתבטאה גם בביטחון שהיה חסר לו עד כה. בסיום המשחק לא שכח עזו להודות למורנו על השיחה וביקש ממנו לקיים איתו עוד שיחות נוספות בעתיד.

קצת חבל לנו להרוס לעזו את המצב רוח, אבל למרות השינוי התפיסתי שחל אצל השחקן, נראה שאצל מאמנו הדברים לא ממש השתנו. במידה ועזו יישאר בבית"ר, הוא ימשיך להיות שחקן מחליף במקרה הטוב, וייכנס שני או שלישי. הכישרון הגדול עדיין מחכה להצעה טובה מקבוצה בליגת העל. גם הוא יודע שבבית"ר לא ממש בונים עליו, וכי דקות המשחק שלו יהיו מעטות. שחקן הפועל, סלמן עמר, ששיחק עם עזו בעבר, אמר במהלך טיסת האדומים למחנה בארנהיים (הולנד) ש"עזו הוא אחד השחקנים הטובים בארץ. הוא רק צריך מאמן שיאמין בו וייתן לו לשחק שישה משחקים, בלי קשר ליכולת שלו. רק ככה הוא יציג את היכולת שלו, ובית"ר תרוויח שחקן ענק". את מה שיודע סלמן יודע גם כמעט כל פרשן ספורט, ולכן עזו נמצא בבעיה לא פשוטה. לאוחנה אין את הזמן הזה. אף אחד לא ייתן לו מאה ימים של חסד.

למרות השיפור והרצינות, עזו שומר על רוחו הצעירה, ונראה שהוא מתיימר להיות הליצן של החבר'ה. כמעט בכל מפגש, חברי ומקצועי כאחד, הוא עושה פרצופים ומנסה להצחיק את שאר השחקנים. לפחות במקרה אחד התלהב עזו יתר על המידה וחצה את הקווים: ביום שלישי, אחרי ארוחת הערב, עזו נכנס לצדו השני של דלפק הקבלה, נעמד ליד הפקידה היפה והחל להתעסק במפתחות החדרים. "מי רוצה מפתח של החדר שלו?", שאל עזו את חבריו באדיבות וזרק לעבר אחד מהם את מפתחות החדר, תוך שהוא חושף שיניים לפקידת המלון. אולי בגלל התרגשות ואולי סתם בגלל חוכמולוגיות יתר, עזו התעלם מהיציאה הרגילה של עמדת הקבלה וניסה לקפוץ מעל הדלפק. ברגעים אלה נשמע השיר שכתבו עליו אוהדי הפועל רלבנטי מאוד. עזו ניסה לקפוץ, אבל ללא הצלחה.

"ליאור, תישאר למעלה", צעק אנסומבו לאסולין במהלך המשחק מול בני יהודה. "תומר, תסגור למטה", צעק הקונגולזי לחליבה. רק בן 22, אבל כבר תופס מנהיגות על המגרש. אנסומבו הוא בלי צל של ספק התגלית של המחנה. על המגרש הוא עושה דברים גדולים, מחלק כדורים מדודים לחלק ההתקפי של הקבוצה, משתלט על מרכז השדה של בית"ר וגם מכוון את ההגנה, ותרומתו לקבוצה לא תמה כאן. "איזה שחקן גדול אנסומבו", אמר אחד משחקני בני~יהודה במהלך המשחק מול בית"ר, "הוא רואה שמונה צעדים קדימה. עם שחקן כזה בית"ר תרוץ חזק בצמרת". בבית"ר יודעים איזה אוצר יש להם ביד. לא סתם בשלושת המשחקים הראשונים אוחנה שם את השרביט בידיו של הקונגולזי.

מקצועיות ומקצוענות הם שם המשחק. הקשר מבצע את כל התרגילים בקפידה, נראה תמיד רציני על הדשא, מפעיל הרבה כוח ויותר מכך _ את המוח. מהר מאוד התגבשה אצל השחקנים הדעה שעל אנסומבו אפשר לבטוח. "תן לאנסומבו", צעק אחד מהם לקולגה במהלך משחקון פנימי, "הוא יבנה לנו את ההתקפה". ואכן, אנסומבו עונה על הדרישות. הוא לא רק הורס את התקפות היריב, הוא גם בונה את ההתקפות של בית"ר. הגול מול בני~יהודה הוא רק בונוס. ניתן רק לדמיין מה יקרה אם שחקן איקס יצטרף למשוואה במרכז השדה. קרוב לוודאי שבמקרה כזה אוחנה יקבל קישור מעובה ובלתי ניתן לחדירה ועצירה.

ומה עם חלקם השני של הקונגולזים? גם טוטואנה מסתמן כרכישה לא נורמלית. "לא יאומן איזה מהירות יש לשחקן הזה", סינן אחד משחקני הספסל של אגוו במהלך המשחק מול בית"ר. כמה דקות קודם לכן השאיר מאחוריו טוטואנה עשן בפעם השלישית לשחקן הולנדי, כשהוא משתמש בנשק הכי חזק שלו _ רגלי איילה. אוחנה בונה על המהירות והפיזיות של טוטואנה, והאספקטים האלה מעניקים לו כמעט בוודאות מקום בהרכב.

בכל משחקי האימון התבלט טוטואנה גם בחילוצי כדורים. גם מול הזהובים וגם מול אגוו חטף החלוץ יותר מעשרים כדורים מרגליהם של שחקני ההגנה של היריבה, והפך אותם להתקפות מתפרצות. כבר סיפרנו לכם שאוחנה בונה על הלחץ בחלק הקדמי. טוטואנה ממחיש את העניין עד תום, ומוכיח שיש על מי לסמוך בקטע הזה. עדיין חסרות לו שתי תכונות קריטיות לחלוץ, חדות וסיומת, אבל עם קצת עבודה הוא עשוי להפוך במהרה לאימת הליגה.

בטיסה להולנד פגשתי לראשונה את שחקני הפועל ירושלים וראיתי גיבוש מהו. את טלסניקוב, שרק הגיע לקבוצה האדומה, אי~אפשר להאשים בחיבת יתר להפועל, אבל החבר'ה שם הצליחו להרשים אותי ולהראות לי מהי אהבה אמיתית לקבוצה ולחברים. רק לראות את הקפטן סלמן עמר נותן יחס אישי לכל שחקן ושחקן, מהצעיר ביותר ועד לאפסנאי החדש שלהם, אלעד, כבר עשה לי טוב על הלב. גם בבית"ר החברות קיימת, אבל בסגנון אחר לגמרי. בבית"ר חסר, אפילו חסר מאוד, אותו סופרגלו שאוחנה צריך על המגרש וגם מחוצה לו.

בבית"ר יש הרבה יותר אגו. שחקנים שכבר נגעו בחלום לא רוצים ללכת אחורה, כאלה שמקבלים את הצ'אנס יעשו הכל כדי להצדיק אותו ואינפלציית שחקנים בכמה עמדות גורמת לחלק מהשחקנים להישבר קלות. אלירן דנין, שלא זכה לשחק נגד בני יהודה, התהלך בשביל המוביל למלון עם פנים נפולות. המרמור בהחלט נראה על פניו. "אני ממש מאוכזב ומוטרד", הוא מתוודה. כמה שניות אחרי כן הוא מתלחשש עם יצחקי הפצוע בצד. דנין חולק את חדרו עם יואב זיו, ומגיע עם הרכש הטרי לאימונים. החיבור שלהם נולד על הקו לירושלים. דנין מגיע מנתניה וזיו מגיע מחדרה. הקרבה הגיאוגרפית הביאה לקרבה פיזית.

לא נראה לי שלג'ורג' בוש אכפת שיש בהולנד מלון על שמו, אבל לעובדי המלון מאוד אכפת לשמור על מקום עבודתם, והם משתדלים לא להתפרץ לעבר שחקני בית"ר. מאחורי הגב הכל יוצא. "הם תופסים את עמדות האינטרנט ולא נותנים לאורחים האחרים להשתמש בהן", מתוודה בפני פקידת הקבלה החביבה. "הם כל הזמן רועשים נורא, יושבים על הבר בלובי וצוחקים בקולי קולות".

באותו מלון, כאמור, לנים גם שחקני הקבוצה ההולנדית זוואלה. גם להם לא חסרות טענות ותלונות לגבי התנהגותם המוחצנת של רוב שחקני בית"ר. חוץ מהזרים, שכנראה מכירים את הסיסמה "ברומא התנהג כרומאי" וגם מיישמים אותה, רוב השחקנים לא יודעים את מקומם. מבחוץ זה נראה כמו עוד טיול שנתי או ערב גיבוש והווי של פלוגת חי"ר. לטובה ניתן לציין את השוער גיא סולומון, שנמנע משיתוף פעולה. אחד משחקני זוואלה מספר: "אני בכלל הגעתי מבלגיה, ואצלנו לא מתנהגים ככה. בדיוק חדר מעלי מתגורר אחד השחקנים, וכל הלילה יש לי רעש. נראה שהם באו לצחוק ולעשות רעש, ולא לשחק". לפחות על~פי דעת המקומיים, שחקני בית"ר הם לא בדיוק שגרירים של כבוד. תכף תראו איפה מצאתי את הזבל של הקבוצה.

ביום שלישי הייתי עדה למחזה מזוויע למדי, שדי מבהיר למה במלון סופרים את הזמן עד שבית"ר תחזור למזרח התיכון. בסוף אימון הבוקר, לאחר שהשחקנים שתו את כוס הוויטמינים שלהם, הם נטשו את הדשא, משאירים מאחוריהם הר של שאריות אשפה. כוסות הפלסטיק שנשארו מיותמות על הרצפה חיכו למישהו שיכניס אותן לפח המחזור, שהיה ממש קרוב, ותחבושות הרגליים המשומשות, שעוד לא התייבשו להן, הונחו ככה סתם על המגרש. "את רואה מה הם עושים לי?", התלוננה פטרישיה, אחראית המגרשים. "הם ממש לא נימוסיים", מוסיף אביה, שבדיוק צפה באימון. "את תרשמי את זה בכתבה שלך?", הוא שואל אותי. "שתדעי שגם אתמול הם השאירו את הזבל שלהם על הרצפה", הוסיפה הבת באנגלית במבטא הולנדי כבד שאליו כבר התרגלתי. "אפילו שחקני הקבוצה הכתומה ששיחקה מולם אתמול הרימו את האשפה שלהם". אני לא יודעת איזו קבוצה טובה יותר, בית"ר או בני~יהודה, אבל בכל מה שקשור לאסתטיקה השכונה לוקחת בגדול.