אז בסוף נשברנו. בא לנו אחד, אבי פרידמן, אמר שהוא אוהד יאנקיז. אחרי שהתאושש מהפיצוצים שהקומוניסטים אדומי הגרביים שלנו נתנו לו, הוא גם ביקש לכתוב כאן. אז מה יכולנו, בוסטונאים רכרוכיים שכמונו, לעשות? נתנו לו, בעוונותינו. האופוזיציה הלוחמת פותחת את הפה - ויש לה מה לומר.
הם מ-ק-נ-א-י-ם
לא מזמן, אחרי שנמאס לה שאני נעלם לסלון כל לילה לראות בייסבול, חברה שלי שלחה אותי לפגישה של "אוהדי בייסבול אנונימיים". אחרי שהמנחה דיבר היה סבב בין הנוכחים, אחד בעקבות השני קמו האנשים וסיפרו איך האהבה לקבוצתם הרסה להם את החיים.
כשהגיע תורי קצת פחדתי לספר איזה קבוצה אני אוהד, מניסיון העבר למדתי שלספר שאתה אוהב יאנקיז בסביבת אוהדי בייסבול, זה בערך כמו לצעוק "יאללה מכבי" בלב אולם מלחה האדום. אף אחד לא ירביץ לך, אבל פשוט יסתכלו עליך בבוז עמוק ויתרחקו ממך כאילו אתה מדבק.
הסיבה העיקרית לכך היא שהם מקנאים. אנחנו פשוט יותר טובים, יותר יפים ויש לנו יותר כסף. ברוח זו התבטא פעם (או לפחות חשב לעצמו) הבעלים של היאנקיז, המיליארדר היהודי ג'ורג' סטיינברנר: "Money can't buy me love, אבל שחקני בייסבול, כמו זבל".
וכך, כמו שמעון מזרחי, במשך שנים הוא קנה את כל מה שזז, שחקנים טובים יותר וטובים פחות, צעירים וזקנים, שחורים ולבנים, גבוהים ונמוכים ואלכס רודריגז אחד.
אז כן, אני מודה, אני אוהד את היאנקיז, את מכבי ת"א, את הלייקרס ואת מנצ'סטר יונייטד.ואם למישהו יש בעיה עם זה, אתם יודעים איפה אני גר.
בשנה שעברה, אלוהים, ע"י נסים גלויים ודיויד אורטיז, הוכיח שוב שהוא עונה לתפילות - אבל גם שזה עלול לקחת לו 86 שנה. כך שדדו לנו הרד-סוקס את האליפות. השנה החליט סטיינברנר שהוא ינצח גם את אלוהים אם צריך, ואחרי שבשנה שעברה הביאו היאנקיז את אלכס רודריגז וגארי שפילד, שניים משחקני ההתקפה הטובים ביותר בעשורים האחרונים (למרות שאישיותם שנויה במחלוקת), השנה הגיעו המגיש האימתני רנדי ג'ונסון (אולי אחד הטובים בכל הזמנים) וקרל פאבנו, שביחד עם השלד הקיים היו אמורים ליצור את הקבוצה המושלמת - הגלקטיקוס של ה MLB.
השנה התחילה, ואיתה הבעיות, פתיחת העונה היתה הגרועה מזה שנים (מאזן שלילי של 10-14 באפריל, ו 11-19 בתחילת מאי). נכון לעכשיו המצב בטבלה התייצב ואוטוטו אנחנו מנערים גם את הגרבונים האדומים וחוזרים למקומנו הטבעי בראש בית ה-AL מזרח, אבל השיפור נבע רק בזכות ההתקפה הטובה בליגה (אנחנו בין שלוש הקבוצות המובילות בריצות, הום-ראנז, וממוצע חבטות), כי ההגשה ממש שוד ושבר, ויחד איתה גם ההגנה ברוטאלית.
חייבים מחליפים נורמלים
שתי בעיות גדולות ליאנקיז:
הראשונה, איש מרכז השדה (סנטר פילדר, CF)- הוא השחקן החשוב ביותר באאוט-פילד. התפקיד דורש מלבד הרבה חוכמת משחק גם מהירות גבוהה - שכן על השחקן לכסות את השטח הגדול ביותר בשדה וזרוע נטויה, ולזרוק כדורים מהר וחזק חזרה לאינפילד.
מאז שאני אוהד יאנקיז, כבר 14 שנה, רק שחקן אחד היה בקבוצה תמיד, הסנטר פילדר בארני וויליאמס. כמו שאמרו חז"ל: "דור הולך ודור בא, ובארני וויליאמס לעולם עומד", אבל השנה נפלה בארזים שלהבת. וויליאמס כבר זקן, רמת משחק נמוכה וחוסר יציבות הביאו את ג'ו טורה, המנג'ר הנצחי של היאנקיז לחפש מישהו אחר, ומאז שיחקו בעמדה זו חמישה שחקנים שונים ועדיין לא נמצא מישהו שיתן את הפתרון המיוחל.
הבעיה הגדולה יותר נמצאת בעמדת המגיש - תפקיד זה הוא ללא ספק החשוב ביותר במשחק כולו. מתוך השישה ששיחקו השנה בעמדת הפותחים באופן סדיר, ארבעה נפצעו לתקופות משמעותיות, בהם צ'ין מינג וונג, שהתגלה כהפתעה נעימה, וגם השניים האחרים (מייק מוסינה, ורנדי ג'ונסון) "צלעו" בתחילת העונה. והבולפן, אוי הבולפן.
אז יש לנו את מריאנו ריברה, כנראה הקלוזר הגדול מעולם, אבל עד שמגיעים לקלוזר, שמגיש באינינג התשיעי, יש שני אינינגים לעבור. טום "פלאש" גורדון טוב, יחסית, אבל מבוגר ולא יציב לאחרונה, טאניון סטורץ מפתיע ביציבותו ונותן שקט נפשי, אלא שהם לא יכולים לשחק בכל יום. כשאנחנו צריכים לסמוך על סקוט פרוקטור או באדי גרום, זה נגמר במפח נפש ובהפסדים צורבים.
ארבעת ההפסדים האחרונים של היאנקיז הם חיזוק לטענתי שהבעיה העיקרית היא בעמדת המחליף. בבוסטון נגמר 17-1 בגלל היצורים שדיברנו עליהם קודם. ואילו האחרים (מול טקסס ובלוס אנג'לס) נגמרו בהפרש נמוך. גם בגלל הפותחים, יותר מכיוון שהמחליפים שברו שמירה, ובגדול.
אלכס רודריגז אמר לא מזמן שכדי לנצח באופן סדיר היאנקיז צריכים לפחות שש ריצות בכל משחק. אני לא מתווכח איתו, רק שצריך לייצב את ההגשה. הפסים ניצחו השנה רק משחק אחד שבו נתנו פחות משלוש ריצות. זה אומר שהפיצ'ינג מזייף במשחקים הצמודים. ולנו, האימפריה הגדולה, אסור לתת לזה לקרות.