שאלות לארז אדלשטיין

"בהצלחה לנבחרת. אל אל ישראל" – כך סיים ארז אדלשטיין את נאומו-ראיונו ב"חדשות הספורט" אמש (רביעי). למרבה האירוניה, זו היתה הפעם האחרונה שהקריאה הפטריוטית תבקע מגרונו של המאמן בקיץ הקרוב. אדלשטיין ניסה להסביר מדוע למה סירב להיכנס לנעליו של דייויד בלאט כמאמן הנבחרת ועזב גם את תפקיד העוזר, אליו היה מיועד מראש. הסבריו לא היו משכנעים. אדלשטיין אמר כי אין הוא חד דיו אחרי שנה מחוץ למגרשים, דיבר על לויאליות לבלאט והוסיף שמאוד רצה לאמן את הנבחרת, אבל לא בדרך הזאת. המראיין, אלי אילדיס, לא הקשה עליו. הרי עד לפני שבוע היה אדלשטיין חבר לעבודה בערוץ הספורט.

כשירות לציבור, הנה כמה שאלות שבלטו בהיעדרן:

- בלאט עצמו אמר שעל עוזרו למלא את מקומו. אם כך, האין עזיבה של אדלשטיין מבטאת בעצם חוסר לויאליות למאמן המתפטר?

- ואם החליט אדלשטיין לסרב לתפקיד המאמן, למה בעצם נטש את תפקיד העוזר? המשימה של הנבחרת הרי לא התבטלה, והיא נותרה קשה ומאתגרת כשהיתה.

- הייתכן שאדלשטיין פשוט מפחד? יכול להיות שהוא סתם רוצה להתרכז בהכנות לעונה החשובה בהפועל ירושלים?

- במשך כל העונה הטיף אדלשטיין מוסר באולפן "חמישיות", בנוגע לטיפוח שחקנים ומצבו העגום של הכדורסל הישראלי. מדוע הוא מוותר בקלות כזאת על הזדמנות לתרום לענף שכל כך חשוב לו, לכאורה?

- ורגע, אם אדלשטיין טוען כי אין הוא חד, האם בכוונתו להתגלח על הזקן של הפועל ירושלים? מה יקרה במשחק הראשון כמאמן האדומים? האם אדלשטיין יוכל לקבל החלטות נכונות על הקווים? ואיזה מין טיעון זה בכלל? האם אימון כדורסל הוא מקצוע ששוכחים?

התשובה לכל השאלות הללו אחת: אדלשטיין חושב על עצמו ועל האינטרסים שלו. הבעיה היא, שכמו מאמנים אחרים מדבר אדלשטיין ללא הפסקה על המשבר בכדורסל הישראלי. המשרה בנבחרת היא ההזדמנות שלו לתרום משהו לשיקום הענף, רגע לפני הנשירה מאליפות אירופה, אבל הוא מעדיף לדאוג לקריירה שלו. אין פלא שצוות מאמני הנבחרת מורכב מהמנודים והדחויים של הכדורסל הישראלי: צביקה שרף המובטל; יעקב ג'ינו, שנזרק ממכבי תל אביב; ואריאל בית הלחמי, שעובד בפריפריה של אשקלון ועדיין רואה בקריאה מהנבחרת אות כבוד. לאדלשטיין, לעומת זאת, יש קבוצה עם תקציב מיליונים על הראש.

אלא שאפשר להאמין ששרף היה לוקח על עצמו את המשימה גם היתה לו עבודה. לפני כמעט עשור התקוטטו עדי גורדון וצביקה שרף על רקע חילוקי דעות פילוסופיים. גורדון אירגן משחק צדקה, שרף ראה בכך הפרעה להכנות הנבחרת. השחקן חיבר מכתב נרגש וזועם, שבו הודיע על פרישה מהמדים הלאומיים. שרף הוקע אז כדמות הכוחנית וחסרת לב, בעוד גורדון היה נער הפרחים. בעקבות אירועי הימים האחרונים כדאי לבחון מחדש את התפישה הזאת. כמו שאמר גור שלף, שרף הוא המאמן היחידי בכדורסל הישראלי שבא מאהבה אמיתית, לנבחרת ולענף. אפשר להתווכח על הישגיו בעונות האחרונות ועל מיקומו בדירוג המאמנים המובילים בארץ, אבל לא על כך שמדובר באיש האחרון שהכדורסל הישראלי זורם בדמו ופועם בלבו. בעבור אדלשטיין וחבר מרעיו, הנבחרת היא לא יותר ממטרד.