ארמסטרונג משחק פוקר

השוואה תקופתית של אליפויות היא כמעט לא רלווונטית. לאנס ארמסטרונג ממקד את כל מאמציו בטור דה פראנס. קבוצת יו.אס.פוסטל, שהקיפה אותו בשש הזכיות הראשונות, היא מכונה מאורגנת ומתואמת למטרה זו בלבד. כך גם דיסקאברי צ'אנל בה רוכב ארמסטרונג כיום.

כשאדי מרקס רכב בראשית שנות ה-70', קבוצות היו עניין מרכזי הרבה פחות בטור דה פראנס. עד אמצע שנות ה-80' העמידה לעתים אותה קבוצה, מספר מתחרים על האליפות. בשנות ה-70' רוכבים גם התפרנסו הרבה יותר בדוחק ואדי מרקס היה צריך לרכב למחייתו גם בג'ירו דה איטליה, בוואלטה א'אספניה, ועוד עשרות מרוצים במשך השנה. והכל ברצינות גמורה. בעולם רכיבה שעסק יותר בניצחונות ופחות בפלוטונים וזמני ביניים, אדי מרקס זינק במשך עשור לכאלף ימי מרוץ ובשליש מהם סיים ראשון.

אולי כדי להבין את טיב הישגו של לאנס ארמסטרונג, שש זכיות רצופות בטור דה פראנס, כדאי להיזכר ברגע הדרמטי בו הסתיימה שושלת האליפויות הגדולה שלפניו. מיגל אינדוריין זכה חמש פעמים ברציפות בטור בין השנים 1995-1991. באינדוריין היו הכוח והאומץ המיוחסים לאנשי נווארה בשולי האזור הבאסקי של ספרד. והיתה בו אמינות של מרצדס. בחמש אליפויות טור דה פראנס לא זכה מעולם בקטע תחרות בודד, מלבד מבחני הזמן. אבל חמש שנים אי אפשר היה להזיז אותו ממרכז הפלוטון (דבוקת המובילים).

הרגע בו הכול נגמר היה קצר, אולי חמש דקות. ביום ה-14, בטיפוס לדה לה קרו מורנד. מספר ימים לפני שהטור עמד לעבור, כמחווה לאינדוריין, בפירנאים ולהיכנס לפמפלונה (בירת נווארה) ערב פסטיבל סן פרמין המקומי. הכל היה נראה ברור. דה לה קרו מורנד היא עלייה לא קלה, אבל אחת מהרבה בחצי השני של כל טור דה פראנס.

ואז, בירן ריס הדני נתן מאמץ קטן נוסף. הוסיף כמה גרמים של אינטנסיוויות. אברהם אולאנו, יאן אולריך ועוד מספר רוכבים הגיבו. השוו את סך המאמצים של ריס. אינדוריין לא. הדבוקה התרחקה דקה אחת בלבד בדרכה לדה לה קרו מורנד. אינדוריין ניסה להסביר למצלמות של "יורוספורט" שהתקשה בגלל הגשם, אבל זה לא עזר. אפשר למחוק דקה אחת בטור דה פראנס, אי אפשר לצייר מחדש את תדמית הבלתי מנוצח.

לרצפים של אליפויות בספורט יש כל מיני דינמיקות. ישנה דומיננטיות פיזית וטכנית מוחלטת, כפי שהיתה למייקל ג'ורדן המוקדם. או דומיננטיות מנטלית מוחלטת, כמו מייקל ג'ורדן המאוחר, או מוחמד עלי. ביורן בורג, הטניסאי השוודי שזכה חמש פעמים ברציפות באליפות ווימבלדון, היה נקלע לא פעם לפיגור גדול, אבל על סף הפסד היתה משתלטת עליו הילה בלתי נכנעת. אחרים, כמו דיאגו מראדונה או מג'יק ג'ונסון, ידעו לחבר רגע מכריע בהתמודדות להברקה גדולה. לגנוב את הניצחון.

אין שום דבר מבריק בשש זכיות רצופות בטור דה פראנס. רק עניין אחד מבדיל את ההישג מכל רצף אליפויות אחר: בטור אי אפשר לחכות לפלייאוף ואי אפשר לכייס ניצחון ברגע של אופורטוניזם. בטור דה פראנס צריך להשוות תמיד את מאמצי היריבים. גבעה אחרי גבעה. מדרון אחר מדרון. שש שנים משחק ארמסטרונג פוקר של אנרגיות, מעולם הוא לא מצמץ או הפגין חולשה.

ההשוואות בין גדולי הספורטאים הן רק ספורטיוויות ולא יכול להיות אחרת. את ארמסטרונג אפשר לבחון כספורטאי ענק בין ספורטאי ענק. מלחמתו בסרטן היא גבורה, אבל כמובן שארמסטרונג הוא לא גיבור יותר גדול ממי שאוספים את כוחותיהם ולמען בני משפחתם עוברים טיפולים בהקרנות.

אלא שארמסטרונג, כשהוא מאיץ בדוושותיו בעמקים הירוקים או בהרי צרפת, וכשמצלמות הטלוויזיה משדרות זאת לעולם שלם, נותן השראה לאנשים רבים כאלו. ספורטאי אמריקאי באירופה מתנשאת, מתרבות ספורט בה רכיבה תחרותית על אופניים היא עניין זניח ביותר, הפך את עצמו לאדם חשוב מאוד.