חמשת הטובים
1. השמש זורחת. פיניקס הראו השנה פוטנציאל אדיר, ופשוט קרעו את הליגה הסדירה. אמארה סטודמאייר החל ויכוח חדש בשאלה אם יהפוך לאחד הגדולים בכל הזמנים; שון מריון כבר נחשב לאחד השחקנים היציבים והטובים בליגה; קוונטין ריצ'רדסון היה מלך השלשות (למרות שבשנה הבאה הוא יביא את המטווח שלו אל התפוח הגדול); ג'ו ג'ונסון הפך לשחקן שכל הליגה רוצה; ועוד אחד, קנדי, הוא בכלל ה-MVP של הליגה כולה, עם עונה מטורפת לגמרי. כל זה לא הספיק בפלייאוף, אבל עוד שנה תעבור, קורט תומאס יזיז את אמארה לעמדה 4 האהובה עליו, ופיניקס שוב תקבל מבט אל הגביע. הכיף חוזר אל המערב הפרוע.
2. חם במיאמי. שאקיל אוניל הגיע מלוס אנג'לס בעבור 3/5 הרכב. נשמע מסוכן? ובכן, כמו שאומרים, no pain no gain. שאקיל הביא את ה- A game שלו למיאמי, המקום היחיד שנראה מתאים לאורח החיים של האריסטו הגדול, והפך את כל החברים מסביב לחבורה של מאמינים. דויין וויד פתאום נראה כמו אחד שלא מתבייש להסתכל ללברון ג'יימס בעיניים, ולא לחינם מרבית אוהדי הכדורסל בעולם רואים בהיט את המועמדת המובילה לקחת את האליפות בשנה הבאה. הנה מה שטרייד אחד יכול לעשות.
3. מורה ותלמיד. טוב, אז לא בדיוק מורה ותלמיד (למרות שבראון היה פעם הבוס של פופ), אבל לארי בראון וגרג פופוביץ' שווים איזכור, יותר מאשר הקבוצות שלהם. הראשון הפיק מדטרויט את המקסימום, אחרי עונה כמעט רדומה. ניצח את משחק 7 במיאמי, והיה קרוב גם מול סן אנטוניו. הוא כמעט עשה את הבלתי ייאומן. לא פלא שכל הפרשנים מניחים כעת שעזיבה שלו תפרק את החבילה בעיר המכוניות. ומנגד, גרג פופוביץ' הביא גם הוא את החגיגה של הספרס לכדי מיצוי. הניווט שלו של סרגל המאמצים של קבוצתו היה מושלם, דרך ההקלות בלחץ בסוף העונה (דאנקן וג'ינובילי קיבלו המון מנוחה), ודרך ניהול הקבוצה בפוסט-סיזן. בסה"כ סאן אנטוניו היא אולי האפורה בקבוצות המערב הפרוע, אבל כנראה שגם היעילה ביותר, וזאת תודות למאמן. שני המאמנים הם ה-MVP האמיתיים של סדרת הגמר, ושל הפלייאוף בכלל.
4. תינוקות בדרך למעלה. הבייבי בולס המוכשרים של שיקאגו עושים לאוהדים חשק להתחיל כבר עכשיו את העונה הבאה, הרגשה שלא הייתה להם כבר כמה שנים. שיקאגו הרגילה את אוהדי הכדורסל לכך שהיא מצליחה להיפטר משחקנים עתירי כישרון, במהלכים ניהוליים מחפירים (בראד מילר, רון ארטסט, אלטון בראנד, ג'מאל קרופורד). אבל השנה ההרגשה היא אחרת. לא צריך לבצע שינויים משמעותי, אלא בעיקר להשאיר את טייסון צ'נדלר ואדי קרי. כל השאר הם "שחקני בית", ופשוט צריך לתת להם לרוץ ביחד, תחת ההנהגה של קירק היינריך הנפלא. יש עתיד בעיר הרוחות, הוא לא קשור בג'ורדן, ונמצא ממש מעבר לפינה.
5. לחיי הדור הבא. דראפט 2003 הפך את שחקני השנה השנייה ב- 2005 לחלק בלתי נפרד מן החבורה המובילה של שחקני הליגה, וזה קרה מוקדם מן הצפוי, ובאופן נרחב מן הצפוי. על לברון לא צריך להרחיב, האיש מלהיב את הליגה ועושה בשביל הרייטינג יותר משעשה כל אחד אחר בשנים האחרונות; דווין וייד (רק בחירה חמישית!) הפך לשחקן מוביל באחת משתי הקבוצות הטובות במזרח; כריס בוש רק הולך ומשתבח; קירק היינריך (בחירה שביעית) עושה עבודה מדהימה בשיקאגו; ואפילו כרמלו המאכזב משהו הוא עדיין שחקן שחקן. גם דראפט 2004 הביא, למרות הערכות מוקדמות אחרות, בציר לא רע בכלל עם דווייט האוורד הנפלא, אוקאפור היציב, בן גורדון (בחירה שלישית, וכבר השחקן השישי בליגה), שון ליוינגסטון הנחשב לרכז עם פוטנציאל אדיר, אנדרה איגודאלה האתלטי והצנוע, לואל דנג הנהדר משיקאגו ושני הג'ושים של אטלאנטה (סמית', מלך ההטבעות, וצ'יילדרס המוכשר להפליא). עוד 5 שנים, השמות האלו יהיו השמות הגדולים באמת.
אל תפספס
חמשת הרעים
1. WWF בהופעת אורח. אין ברירה, ולמרות שהנושא הזה כבר נטחן מספיק, הרי אי אפשר לדבר על 5 האירועים השליליים של השנה מבלי להתייחס לאותו לילה ארור בפאלאס של דטרויט, אשר במכה אחת, תרתי משמע, סיים את העונה של רון ארטסט, ואת זו של של אינדיאנה (אשר בכל זאת זחלה לה עד לחצי גמר איזורי על הגב של רג'י מילר קשישא). המהומה של אובורן הילס הטילה צל גדול על הלגיטימיות של אוהדי דטרויט, והטיל צל גדול עוד יותר על כל הדברים הטובים שקרו השנה בליגה הטובה בעולם.
2. טביעת האגמיים. ושוב, אחרי קיץ רותח בארץ הסרטים הבלתי נגמרים, נראה שגם השנה הצהובונים יהיו מלאים ועונת המלפפונים תתרכז שוב בקובי וחבורתו. כבר עכשיו, דקה אחרי סוף העונה, ה-GM מיץ' קופצ'אק מתלונן על "טריידים דמיוניים" אשר מעורבים בהם כל שחקני הקבוצה, כולל קובי. בריאנט נכשל השנה בניסיון להביא לבד את הלייקרס לארץ המובטחת, לאמאר אודום היה חביב אבל לא היה מספיק "רע", ולא נראה שמשהו טוב יצא ללייקרס מן הטרייד על שאקיל. עכשיו, כשפיל ג'קסון חזר, חוק חדש בליגה יאפשר להם, אולי, להיפטר מבראיין גראנט ובעזרת איזה טרייד אחד או שניים ישנו שוב את הסגל - אולי השנה הבאה תראה בכל זאת יותר טוב.
3. התנתקות קטלנית. כריס וובר עזב, אחרי סאגה שנמשכה כמעט שנתיים, את סקרמנטו. אבל הוא הלך לאיבוד בפילדלפיה והשאיר מאחוריו קבוצה די מסכנה. סאקטו איבדה כיוון בלי CWEBB, פז'ה סטויאקוביץ' לא נטל פיקוד והוביל את הקבוצה בעיקר לשום מקום. ו-וובר? הוא הפך שם לעוד שחקן שממתין לפירורים שנופלים מן הידיים של אלן אייברסון. האחוזים נפלו לרצפה, הריבאונדים בירידה, האסיסטים כמעט נעלמו, ומצב הברך כבר לא יהיה יותר טוב יותר. וובר לאן? וסקרמנטו לאן? שתי השאלות אולי כבר לא קשורות כל כך זו בזו, אבל שתיהן נשאלות בחשש מה שהכיוון הוא לא משהו.
4. ניהול ושיגעון. ניו יורק ומינסוטה הן אכזבות אדירות השנה. מינסוטה היא האכזבה הבכירה, כי גארנט וחבורתו היו אמורים לזכות השנה באליפות, אחרי שבשנה שעברה הם כבר התחילו להאמין שהם באמת מסוגלים לזה. אבל סם קאסל איבד את זה, גארנט סבל מירידה מסוימת בכושרו, והבורג של לטרל ספריוול שוב הסתובב החוצה. זה נגמר בפיטורי מאמן (מוצלח) ובסיום עלוב של העונה, מחוץ לפלייאוף. אפילו פרד הויברג לקח ללב (שם יעבור עכשיו ניתוח) ועתידו לא ברור. ובתפוח הגדול, מה שהיה הוא שיהיה. איזיאה תומאס עושה כל טעות אפשרית, ואחרי עוד עונה עלובה שולח מן הקבוצה באקט האחרון של העונה המסתיימת את קורס תומאס היציב והטוב תמורת הידית הלא מרשימה של Q ריצ'רדסון. עוד שחקן שיורה לכל הכיוונים (יש לניו-יורק כבר את קרופורד ומארבורי) ולא יצליח להושיע את ניו יורק, ההופכת לקבוצה של גמדים.
5. אינטנסיביות גוברת. כדורסל משחקים בארה"ב 82 פעמים בשנה, ואם אתה בקבוצה שהעפילה לפלייאוף, יש סיכוי שתעבור כ- 100 ערבים של כדורסל בעונה של כ- 9 חודשים. הלחץ אדיר, האינטנסיביות בלתי רגילה. ובעונה שבה כמות הנקודות הממוצעת עלתה בכ- 2 נקודות בממוצע (טוב, רק פיניקס אחראית לנקודה וחצי...), נראה שהמשחק הופך ליותר מהיר, יותר חזק ויותר מסוכן. תשאלו את אנדריי קירילנקו, שכמעט לא שיחק השנה, תשאלו את ג'רמיין אוניל, בראד מילר, זאק רנדולף ועוד. לקראת סוף העונה כבר הורגש ממש גל של פציעות, גל ששטף גם את מאנו ג'ינובילי וטים דאנקן (שחזרו, כידוע, בזמן הנכון), אודום, קרלוס בוזר, אנטואן ג'יימסון, הידו טורקוגלו ואחרים. גם גראנט היל נפצע בסוף השנה, אבל במקרה שלו אפשר לסיים את הפסקה באנחת רווחה, הוא יהיה כאן בתחילת השנה הקרובה...