מוות לקרטל בכדורגל הישראלי

השבועות האחרונים בשוק ההעברות הוכיחו למי שעוד היה לו ספק, שאלוהים לא גר כאן יותר. אף אחד לא שומר יותר אמונים, אין דין ואין דיין, הסכרים נפרצו. ספק אם יעקב שחר שיער שואליד באדיר, ג'ובאני רוסו וגיל ורמוט יגידו לו לא, שתומר בן יוסף "ירגיש בבית" בבית"ר ושדוארטה יעדיף את מכבי ת"א. איפה נשמע בקיצים שעברו שמכבי חיפה תנסה להחתים שחקן ולא תצליח? פתאום הנשיא מסתכל סביבו ורואה שהבאר מתרוקנת. בניגוד לעבר, האיש שהמציא את הפאסון נלחץ. הוא משך, כמעט בכוח, את קלמי סבן, אדורם קייסי ושלומי ארבייטמן. בסיום שורה של צעדים חסרי אתיקה בסיסית הוא ניסה לקחת גם את עבאס סואן, אבל מאזן גנאים, איש עם טונה של קחונס, מנע ממנו. הפועל תל אביב ניסתה גם היא לשתות אליה מתחת לאף של סכנין את מסודי, שעבד על כולם עם חמשת סוכניו. קשטן השתחרר בברוטאליות מהחוזה עם הפועל פ"ת לטובת השלטון החדש בוולפסון, אותו מקום בו חתם אליניב ברדה, שהגיע בכלל לאימון בבת גלים. מכבי ת"א רואה אנשים עומדים בתחנת אוטובוס או בתור למכולת ומצרפת אותם. ואם לא די בכך, מי שמסתכל מהחלון רואה התנהלות חייתית גם מעבר לים, כשבני יהודה מגלה שלשוער הניגרי שהחתימה יש חוזה בטורקיה. מטורף וכאוטי לחלוטין.

דייויד פדרמן הבין שהסכמי הסולידריות של מכבי ת"א עם הגדולות האחרות יביאו אותה לאבדון וייעץ, או בעצם כפה על לוני להתחיל להצטייד לפני שהמעטים שנשארו ביציעים בורחים לו. בשנים האחרונות הייתה הדעה הרווחת בין בעלי הקבוצות ששחקנים לא שווים את הסכומים שהם מקבלים ולכן יש למנוע מהם את המשכורות הללו באמצעות טרפוד הדדי של עסקאות. הרעיון היה נכון, הם באמת מקבלים יותר מדי. אבל גם אם הניתוח הצליח והמשכורות קוצצו, החולה מת מוות קליני. פדרמן השכיל להעביר לא רק ללוני, גם לשאר הליגה, את המסר שחברים יש רק באגד. פרשת אנדז'יי קוביקה, למשל, שהפועל ת"א ויתרה עליו בגלל לחצים של מכבי, לא תחזור עוד במציאות של היום. נראה שגם החברות בין שחר למאיר שמיר, זו שהביאה את הפועל פ"ת לארח ברמת גן משחק אליפות של מכבי ת"א, התפוגגה. מוות לקרטל.

בסופו של דבר, עד כמה שזה נשמע מעוות, האנדרלמוסיה ואינפלציית המחירים הן הבשורות הטובות ביותר לכדורגל שלנו: הוא חוזר לעמוד על הרגליים. במדינה שעוברת תוך דקות מקיצוניות אחת לאחרת, אין טעם להצטייד בתכניות הבראה מתונות וארוכות שאף אחד ממילא לא יישם. יש ארבע קבוצות דגל עם שוק אוהדים גדול בכדורגל הישראלי: שתי התל אביביות, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, לא בהכרח בסדר הזה. אחרי היעדרות של שנה, מצטרפת מכבי נתניה, לה יש את השוק החמישי בגודלו במדינה. עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, לניהול המצוין של הלוזונים בפ"ת ולהישגים של נצרת עילית ואשדוד, לא אלה הקבוצות שירימו את הענף. צריך את הר הגעש של טדי מפוצץ בקהל, את הגרעין הקשה של שער 11. רצוי גם שאוהדי הפועל תל אביב ימצאו סיבה לבוא לבלומפילד ולא רק במשחקי הישרדות. מכבי חיפה לבד לא מספיקה. גם הרבה אוהדים ירוקים מוכנים להודות בעובדה הזאת. כשחיפה תיקח אליפות של עבודה קשה האוהדים גם יעריכו אותה, ויותר מכך, את רוני לוי, שיצטרך לעמוד באתגר. כרגע, עושה רושם, שלפחות בטווח הקצר אנחנו בדרך הנכונה. יש מישהו שחושב שטדי לא יהיה מלא במחזור הפתיחה, כשבית"ר, בהנחה שתארח בו, תפגוש את מכבי ת"א? לדרבי ברמת גן יגיעו 35 אלף איש. זו הרי שיחת היום מהרגע שהתפרסמה הגרלת המשחקים. רחש כזה לא נשמע הרבה מאוד זמן כבר ביוני.

הכדורגל פה כמעט תמיד היה בינוני ומטה. הרמה היא לא הבעיה, העניין הוא הבעיה. מהבחינה הזו יותר גרוע מהעונה האחרונה כבר לא יהיה. בספטמבר הקרוב הרבה אנשים יחזרו למגרשים או לפחות ייצמדו לטלוויזיה ולרדיו, בעיקר לאחר שגם ההתאחדות הבינה את הטעות ההרסנית בהסכם עם צ'רלטון ובהורדת "שירים ושערים". לא צריך להיות יותר מדי אופטימיים ולחגוג ניצחון - אחרי הכל, אנחנו עדיין מדברים כאן על כדורגל ישראלי בהתנהלות חובבנית - אבל מותר להסתכל קדימה בחיוך ולדמיין אצטדיונים מלאים. יש סיכוי שהרע ביותר כבר מאחורינו.