נגמר הגמר

סדרת הגמר התחילה עם ארבעה משחקים חד צדדים, אבל הכל נשכח בזכות שלושה מפגשים מורטי עצבים ושוחקי ציפורניים, שהכניסו את גמר 2004/5 לפנתיאון המוזהב של ליגת הכדורסל הטובה בעולם.

ביג שוט רוברט הורי הצליח להגיע למקום שרק ג'ון סאלי הגדול נמצא בו - אליפות עם שלוש קבוצות שונות. שני הבדלים קטנים: הורי כבר צריך לעבור ליד השנייה כדי למצוא מקום לטבעת, ובזמן שסאלי היה על תקן דחליל בחצי מהזכיות, הורי חקק את שמו בספרי השיאים.

ולפני שהכל נשכח, ולפני שמתחילה עונת המלפפונים מייד אין דה USA, הרי לכם סיכום הגמר בנקודות ובמספרים.

כמה מאמנים בהיסטוריה של הליגה יכולים לענוד שלוש טבעות אליפות ומעלה? לפיל ג'קסון ורד אאורבך יש 9 כ"א, לג'ון קונדלה מהמיניאפוליס לייקרס האגדיים יש 5, ולפט ריילי יש 4. מאחוריהם מתיישב לו בנחת מר גרג פופוביץ' עם 3 אליפויות. ואל תחשבו שיש לו בהן פחות מניות מטים דאנקן.

בסן אנטוניו נמצא מועדון הספורט המצליח בארה"ב, והאיש שאחראי לכך יותר מכל הוא פופ, שבנה קבוצה לתפארת מדינת טקסס. אין בכלל ספק מיהו האיש החזק בארגון. הבעלים פיטר הולט נותן לו את כל הגיבוי שבעולם (ולא מדובר בגיבוי נוסח המזרח התיכון), והשחקנים מכבדים ואוהבים אותו. אפילו דאנקן, סופרסטאר בקליבר הגבוה ביותר בליגה, לא עושה פרצופים כשהמאמן עומד מול פרצופו ונוזף בו בפסקי הזמן מול שאר השחקנים. הספרס הבינו שאמנם מדובר בליגה של כוכבים, אלא שעם מאמן שמתנחף יש אולי סיכוי לשמור את הפרנצ'ייז פלייר מבסוט, אבל אין צ'אנס לתלות דגלי אליפות על גג האולם. זוהי מגמה הולכת וגוברת בליגה, כש-17 מ-19 האליפויות האחרונות הושגו עם מאמן-על (סליחה, רודי טומיאנוביץ'). זו גם הסיבה שפיל ג'קסון חוזר ל-LA עם צ'ק של 30 מיליון לשלוש שנים. בסטייפלס סנטר הבינו שכוכב העל, קובי בריאנט, לא יכול לנצח לבד.

פופ מביא שילוב ייחודי של קשיחות וקלילות, מה שמשאיר את כל השחקנים בקבוצה מרוצים אך מפוקסים, ומאפשר להחתים אותם במחירים נמוכים באופן משמעותי משוויים בשוק הפתוח. בנוסף, אחרי שהיה מאמן שמרן ברוב שנותיו על הספסל, הצליח פופוביץ' להתגבר על הנטייה שלו לשלוט באופן מוחלט על הנעשה במגרש, והתאים את עצמו לשחקנים מוכשרים ויצירתים כמו ג'ינובילי ופארקר, שעבורם לא רצוי לשרטט כל מהלך על הלוח. הספרס שיחקו העונה בסגנון שונה לחלוטין מהקבוצה שזכתה בתואר ב-2003 ושעדיין נהנתה משירותיו של דייויד רובינסון: פחות כדורים פנימה, יותר ריצה למתפרצות, פיק אנד רול ומשחק חדירות.

לבחור את דאנקן ראשון ב-1997 כל אחד יכול, אבל כדי להביא שחקנים כמו ג'ינובילי (57), פארקר (28), ברוס בואן, ברנט בארי (הגיעו כשחקנים חופשיים) ונאזי מוחמד (נגנב מהניקס בתמורה לחוזה המנופח של מאליק רוז) - בשביל זה צריך להיות איש כדורסל גדול.

נכון, זו כנראה הייתה סדרת הפלייאוף הגרועה ביותר שלו; אין ספק - הוואלאס בויס עשו לו את המוות; אכן, ברוב המשחקים הוא התמוסס במאני טיים; ויש ממש בטענה שג'ינובילי צריך היה לקבל את ה-MVP. אבל השורה התחתונה של דאנקן היא אליפות שלישית ו-MVP שלישי של הגמר (הישג שרק ג'ורדן, שאקיל ומג'יק שותפים לו), והוא משחק בליגה רק שמונה עונות. ועוד לא דיברנו על צמד תארי MVP של העונה ומקום של קבע בחמישיית העונה וזו של ההגנה. הגיע הזמן להחזיר למגירה באופן סופי את כל הדיבורים השטחיים על "לוזר" ו-"ווינר", כי משחק כדורסל, כמו החיים עצמם, אינו בנוי מצבעים של שחור ולבן. בחלק מהסדרה הוא היה למטה, אבל בסיום דאנקן נמצא גבוה גבוה למעלה.

"הוא תמיד מרגיש אחראי לכל מה שקורה, ומקשה על עצמו בכל פעם שהוא לא משחק כמו שכולם יודעים שהוא יכול", הסביר ג'ינובילי את הלך המחשבה של דאנקן בסדרה. "ידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא יופיע, במיוחד במאני טיים".

מי שמחפש התעופפויות ודאנקים מרעידי עולמות (ואולמות), כנראה לא מחבב את הבחור עם הבעת הפנים ההמומה והקליעה עם הקרש.
אבל אין בליגה שחקן ברמתו שבאופן עקבי כל כך גם משאיר את חותמו על המשחקים הגדולים ביותר, גם לא מתייאש כשלא הולך, וגם הופך באופן עקבי את חבריו לטובים יותר.

לאט לאט יעבור הלפיד מהאיש הגדול אל הארגנטינאי המלהיב, ואין שום סיבה שסן אנטוניו לא תזכה בלפחות עוד שתי אליפויות בתצורתה הנוכחית. "אני באמת לא חושב שהוא הגיע לחלק קטן מהפוטנציאל שלו", פירגן טימי לג'ינובילי, סופרסטאר בהתהוות. "הוא עוד ישתפר, ואנחנו נשתפר יחד איתו, ומסביבו".

התשובה של ג'ינובילי?

"אני מאוד גאה להיות איתו באותה קבוצה".

אח, איזו אידיליה.

בגמר של השנה שעברה הוא זכה בתואר השחקן המצטיין, למרות שכל שחקן חמישייה אחר יכול היה להרגיש שמגיע גם לו. אבל בסדרה הזו הוא היה ה-MVP הבלתי מעורער של האלופים, כשהציג יכולת פנומנלית משני צידי המגרש.

מלבד ממוצע נקודות של 21 למשחק מול ההגנה החונקת של הספרס, בילאפס, שמאפיין את האמונה העמוקה של הפיסטוס בעצמם, שיחק כמו רכז גדול. בשבעת המשחקים הוא רשם 44 אסיסטים ו-9 איבודים בלבד, מה שנותן לו יחס בלתי נתפש כמעט של 4.8 אסיסטים על כל איבוד. ואנחנו מדברים על גמר ה-NBA, לא על מפגש עונה רגילה מול אטלנטה. בנוסף, אם נוציא מהמשוואה את המשחק השני, שכל דטרויט סבלה בו מיום שחור, היחס קופץ ל-8.2 אסיסטים לאיבוד. לא ייאומן.

ובהתאם, אחת הסיבות לחזרה המדהימה של דטרויט לסדרה אחרי פיגור 2:0 הייתה השילוב הקטלני בין לחץ מסיבי שמוביל לאיבודים רבים, שמירה מצויינת על הכדור והנעתו ביעילות. זה כל ההבדל בין בילאפס לפארקר, שלא הצליח להתמודד עם הכוח והקשיחות של יריבו מהפיסטונס, ואחרי שני המשחקים הראשונים התקשה לספק תפוקה ומנהיגות בהתקפה.

המספרים מדברים בעד עצמם: הבוכנות איבדו במהלך הסדרה 44 כדורים פחות וחילקו 21 אסיסטים יותר. על זה חתום בעיקר צ'ונסי הגדול, שנסלח לו על משחק שביעי אנמי במקצת.

קודם כל, כדאי שכל המתלוננים והמלעיזים יתחילו להתכונן נפשית לאפשרות המאוד סבירה ששתי הקבוצות הללו יככבו במעמד הזה לא מעט בשנים הבאות. מסתבר שבגלגול הנוכחי שלה, לפחות עד שהמגמה תשתנה שוב, ה-NBA היא ליגה של קבוצות מאוזנות.

לברון, גארנט וקובי ראו את הפלייאוף מהבית, טרייסי מקגריידי ואלן אייברסון נפרדו מאיתנו כבר בסיבוב הראשון, ולשאקיל ו-וויד לא היה צוות מסייע חזק מספיק כדי לחפות על פציעות. הבעיה היא שמה שמביא רייטינג באמריקה הוא כוכבים, לא כדורסל נכון, יפה או אפילו כדורסל תחרותי. את הטיול המגוחך של הלייקרס מול ניו ג'רזי בגמר 2002 ראו עשרות מיליונים ברחבי ארה"ב, אבל קרב אימתני בין דטרויט לספרס מביא רייטינג חד ספרתי. חוג האוהדים האמיתי של הליגה אוהב לראות גמר בסגנון 2005, אלא שתרבות פופולרית לא עולה בקנה אחד עם מנה עיקרית שמיועדת לאניני טעם בלבד.

מצד שני, ברחבי העולם נצמדו צופים למסכים במספרים מדהימים, ונזכיר שרובם נאלצים לעשות זאת בשעות לא שעות. מצד שלישי, קחו את אותם שחקנים, רק תלבישו עליהם גופיות של הניקס והלייקרס - וכל ארה"ב תדבר על הגמר המדהים של 2005.

כנראה שאני בדעת מיעוט, אבל ברוס בואן הוא ה-MVP שלי. אחרי שאימלל את ריפ המילטון, שהצטיין כל הפלייאוף, בחלק הארי של הסדרה ומנע ממנו להיכנס לעניינים, הוא לקח את בילאפס כפרויקט אישי במשחק המכריע. להבדיל משחקני הגנה כמו בן וואלאס, ההגנה של בואן לא מופיעה בדרך כלל בדפי הסטטיסטיקה, וכוללת בעיקר תנועה נכונה עם הרגליים, מעבר דרך חסימות והרמת יד בכל זריקה. את המהלך שסגר סופית את הבאסטה של עיר המכוניות כנראה שלא תראו ביותר מדי הילוכים חוזרים, אבל הגג של בואן על ניסיון השלשה של צ'ונסי, ווינר שמסוגל לקבור אותן מכל מקום ובכל מצב, היא אחד המהלכים הגדולים של העונה.