זמן דאנקן

למי בכלל אכפת מהסדרה הזו? בטח לא לצופים. בטח שלא לפיל ג'קסון. בטח שלא לשאקיל אוניל ששוב הצליח להדגיש את הצד המכוער באישיות שלו. ובטח שלא לדייויד שטרן וארגון השחקנים שלא יכלו לחכות 3 (ובמילים: שלושה) ימים בכדי להודיע על סיום סכנת ההשבתה. למי שאכפת: אחלה כדורסל עם תוספת מתח בשני המשחקים האחרונים ומשחק שביעי. מדובר בסדרה קלאסה.

אבל לפני שנוגעים בסדרה כדאי להסתכל שוב על ההסכם החדש. על פניו אין מפסידים. דייוויד שטרן (שבשביתה האחרונה גידל זקן כמנהג יהודים אבלים) הסתכל על ליגת ההוקי והחליט שהוא יעשה הכל כדי להימנע מהשבתה. הכל. שטרן והקבוצות קיבלו תקנון בדיקות סמים נוקשה יותר, הגבלת גיל, הגבלת אורך החוזים, חתימת רוקים לשנתיים בלבד, קיצוץ באחוזי ההעלאה במשכורת מעונה לעונה, ושימת דגש על הליגה לפיתוח (או איך ששטרן קורא לזה). השחקנים יקבלו העלאה בחלק שלהם מרווחי הליגה, הגבהת תקרת השכר, ועוד מקומות עבודה (כל קבוצה תצטרך לשלם ל-14 שחקני סגל), וכולם ביחד מרוויחים מהאין שביתה.

שטרן הוא איש עסקים ממולח ויותר מכך הוא אחד מאנשי השיווק הטובים באמריקה (לא לחינם, תרתי משמע, הוא מועסק כאחד מראשי הלוביסטים לאירוח אולימפיאדת 2012 בניו יורק), אבל בכדי לעשות עסקים ולשווק צריך קהל קונים ופרטנר. שטרן לא יכול היה למצוא פרטנר טוב יותר: שירת הברבור של ותיקי הליגה. אלו הסכימו כמעט לכל מה שהליגה רצתה, ובלבד שהמשוואה תכלול חסימה חלקית של זרימת האירופאים (הותיקים ביניהם יהיו חשופים לחוק שקובע שאפשר לשלוח שחקן לליגת הפיתוח בשנתיים הראשונות שלו בליגה — עובדה שתמנע מרבים מהם להגיע), וחסימה רחבה יותר (כמעט לא חוקית במונחי כדורסל) של זרימת הכוח הצעיר.

ולשטרן עצמו: גם אם מתעלמים מיריית הרגל העצמית (מישהו שכח את השם לברון ג'יימס והשפעה שלו על מכירות הליגה?), וגם אם מחליטים להימנע מדמגוגיה ("זו לא אמריקה שאני מכיר", אמר דרווין האם מהפיסטונס לניו יורק טיימס. "אם אתה יכול ללכת לעיראק, אתה יכול לשחק באנ.בי.איי"), או להיקלע לאיזור הצבע (מישהו בכלל יכול לדמיין הגבלת גיל מטעם מיקרוסופט למתכנתי מחשב, רובם לבנים?), קשה שלא להתייחס לטיעונים של שטרן בנוגע להגבלת הגיל.

שטרן לא רוצה שסקאוטים של הליגה יסתובבו בתיכונים. הוא גם שומע מהרבה אוהדים שהם לא מאוהבים בכיוון שאליו הולכת הליגה, מהתרבות הדומיננטית בה. הפתרון של שטרן הוא ציני: העלאת הגבלת הגיל ל-19. מה בעצם טוען שטרן? ששנה אחת, כנראה בקולג', תעשה את ההבדל. אם לשטרן (וארגון השחקנים) באמת היה אכפת מהילדים-סופרסטארים הם היו מגבילים את גיל המינימום ל-22, או מתנים קבלת תעודת גמר מהאוניברסיטה. הפתרון הנוכחי יאפשר לאוניברסיטאות לסחוט עוד כמה דולרים על הגב של הסופרסטארים, קשה לראות מה זה נותן לילדים.

ובחזרה לסדרה, או יותר נכון לטים דאנקן. חראם על דאנקן: אחרי יותר מדי משחקים היה אפשר לקרוא עליו שהוא נחנק בשניות הסיום, והוא החטיא פה ואיבד שם, ורק מבט אל שורות הסטטיסטיקה גילה שהוא נתן עוד משחק של 25, 17, 4, 4, ושתיים. זה הגורל של דאנקן: אם קיימים בעולם חמישים איש שיכולים להקריא ספר טלפונים בצורה מרתקת, דאנקן הוא אחד מהחמישים שיכול להקריא את מובי דיק ולהישמע כמו ספר טלפונים בערך כהן.

זו לא הסדרה של דאנקן. זו סידרה בין קבוצות, בין קבוצות של מאמנים, בין הגנות, בין ניצול מקסימלי של טעויות מינימליות. רק שעכשו לא מדובר בסדרה, אלא במשחק אחד, זמן להצהיר הצהרות. זמן דאנקן.