עובדה או אגדה?

דני בורשבסקי – אגדה

לפני חודשיים-שלושה הייתי אולי אומר שזו עובדה, אבל עודד קטש הוכיח בחודש האחרון, שלפחות מבחינת קבלת ההחלטות שלו מחוץ למגרש הוא בסך הכל עוד ז'יטון ברולטת המאמנים הישראלית, שמושכת אליה מהמרים רבים בעונת המלפפונים. בתחילת העונה זה נראה אחרת. חשבנו שראינו את הדבר הגדול הבא של הכדורסל הישראלי במגרש בכפר בלום, ועוד מאחורי הקווים.

אחרי עונה מרשימה, עם עלייה לפלייאוף כנגד כל הסיכויים, ראינו בזה אחר זה את ההברזה מקורס המאמנים, חוסר ההתעניינות בכדורסל שמסביב ובעיקר, השיחות עם אנשי הפועל ירושלים בזמן שהחברים בגליל בונים עליו לעונה הבאה. אלה החזירו את קטש עמוק לתוך הישראליות, במובן השלילי שלה. אחרי קיץ אחד כזה, נראה שקטש התרגל לחיי המאמן הישראלי ולא תהיה לו בעיה להמשיך ככה עוד הרבה שנים.

שגיא ניר - עובדה

למרות ההצלחה היחסית השנה בגליל, והעובדה כי הצליח להסיט לכיוונו את דעת הקהל במאבקו נגד רשויות הספורט, שדרשו ממנו "להתבזות" בביצוע צעד וחצי בקורס המאמנים בוינגייט, קטש עדיין לא הוכיח את עצמו כמאמן. הנסיך של הכדורסל הישראלי עדיין חי את המשחק באופן ההולם יותר שחקן פעיל ולא שחקן במיל', ויחד עם השמועות על דרכי הבילוי שלו והחלטורות בעמדת הדי ג'יי, ברדיו ובטלויזיה, מתקבלת התחושה כי קריירת האימון שלו אינה יותר מתחביב חולף, אולי דרך לפצות על האובדן הטרגי של הקריירה כשחקן, ולא בנייה יסודית ומתמידה של לטווח ארוך.

אודי הירש – עובדה

הבחירה ב"עובדה" נובעת רק מכך שנדמה כי קטש עצמו עדיין לא החליט אם הוא מאמן כדורסל. אימון הוא מקצוע טוטאלי, שדורש השקעה אינסופית והתמסרות מלאה. גם פיני גרשון לוקה במוסר העבודה שלו, אבל כשמאמן מכבי תל אביב היה בגילו ומעמדו של קטש הוא לא פספס קלטת מקצועית. השחיקה הגיעה רק בשלב מאוחר יותר. קטש נמצא בשלב שעליו לגרד כל פירור מידע ולהשקיע שעות על גבי שעות בטיפוח הכשרונות הצעירים של הגליל. אבל קודם לכן הוא צריך להחליט אם הוא מאמן כדורסל, איש עסקים או שחקן בדימוס.

דני בורשבסקי - עובדה

עובדה: פשוט קשה למצוא אשמים אחרים. נכון שהייתה פציעה ממושכת של עידו קוז'יקרו, נכון שהיה סנטר ג'מייקני מתוסבך ובכלל, בחירת הזרים של שרון דרוקר היתה רעה. דווקא במקרים כאלה, ההנהלה של קבוצה עומדת במבחן הגדול ביותר שלה. דני קליין כל כך נלחץ וכל כך זעם על שרשרת ההפסדים בליגה, עד שכינס ישיבת חירום בהולה, ממנה יצאו השחקנים באווירת נכאים. שטיפת המוח של דני קליין וקיצוץ המשכורות נראו טוב בהתחלה, אבל כשהקבוצה הודחה כבר ברבע הגמר על ידי הליצנים, שחגגו בסופו של דבר את המקום השני, אפשר לבוא בטענות רק ליו"ר. עובדה, כיום הוא מחזיק לצידו מנהל מקצועי, רק כדי שחצי האשמה לא יוטחו בו.

שגיא ניר - עובדה

כבר שנים נחשבת הפועל ירושלים לקבוצה מספר שתיים של הכדורסל הישראלי. מבחינה תקציבית היא כזו, אבל אם לבדוק על פי ההישגים בליגה המקומית כבר מדובר בסיפור אחר לגמרי. מאמנים רבים עברו בבירה בתקופה הזו, אינספור שחקנים זרים ובוסמנים, אבל בירושלים לא זוכרים איך מריח גמר הפלייאוף. הקבוצה ממשיכה לבנות מדי קיץ סגל שחקנים חדש, מטובי השחקנים בדרג שמתחת למכבי, אבל נכשלת מדי שנה, כשהתירוצים נעים מפחד של הזרים לבוא בגלל האינתיפאדה ועד ירידת מתח וריפיון שלאחר הזכיה ביול"ב קאפ.

אם נסתכל על הפסטיבל ההזוי סביב מינוי המאמן לעונה הבאה, שבו כל אחד בהנהלה האדומה העביר את האחריות מזה לזה מבלי להעז ולקבל החלטה, אפשר להבין מה הגורם לכך. הפאניקה מלמעלה מכתיבה כישלון מתמשך לקבוצה עם הבסיס הכלכלי האיתן והקהל הנאמן והפנאטי בארץ.

אודי הירש – אגדה

אמת, להפועל ירושלים הנהלה חובבנית; נכון, מינוי המאמן לעונה הקרובה היה פארסה מתמשכת – החתמת מנהל מקצועי וזריקת אינספור שמות, רק כדי לחזור בפליק פלאק בלתי אפשרי לשם הראשון, ארז אדלשטיין; וכן, האמון של דני קליין במאמניו הוא אכן על תנאי. ולמרות כל זאת, ירושלים עדיין מספקת למאמניה תקציב עתק, במושגים ישראלים. איכשהו, הקבוצה לא מצליחה לתרגם את הדולרים על הפרקט. לכך אחראים המאמנים. הלחץ של מלחה חושף את ערוותו של המאמן הישראלי הממוצע, שקורס תחת הלחץ והציפיות. אין שום הצדקה לשתי עונות רצופות שבהן שרון דרוקר לא מעפיל לגמר הפלייאוף, וגם לארז אדלשטיין לא יהיו תירוצים, במיוחד אחרי הקריסה הקודמת שלו.

דני בורשבסקי - עובדה

בטח שהישארות במכבי לא תעשה את זה. מצבו של יותם הלפרין מעולם לא היה ברור יותר. הוא חייב אווירה אחרת כדי להראות מה הוא יודע. הוא חייב אווירה שמזכירה את נבחרת העתודה, ואין מקום מתאים יותר מהגליל. דרק שארפ אמר בזמנו שהלפרין לא מספיק רע. עוד שנה על הספסל במכבי ת"א לא תחשל אותו: היא תרכך ותשבור אותו עוד יותר. הלפרין בחור חמוד וטוב לב, הוא לעולם לא יהיה שאראס באופי. מה שכן, תנו לו את המושכות על קבוצה כמו הגליל, ואולי הוא יוכל להפוך למשהו דומה יותר לעודד קטש.


שגיא ניר - עובדה

יותם הלפרין הוא כישרון גדול, אלא שהוא יושב על הספסל של מכבי תל אביב כבר שלוש עונות. חוץ מדקותיים בזמן זבל של משחקי גמר פלייאוף, הלפרין נותר כבוי ומתוסכל ברגעי האמת. בקיץ שעבר הראה הלפרין כמה פוטנציאל יש לו, כשסחף את נבחרת העתודה למקום השני באליפות אירופה. כולנו קיוינו אז לפריצה הגדולה, כולנו ראינו את התקווה מתפוגגת ליד אסף דותן בקצה הספסל.

אין ספק שהלפרין זוכה להערכה ביד אליהו, אין ספק שעוד עונה כמו זו של השנה ואף אחד כבר לא ישאל את השאלה שבכותרת. ואם כבר מקום עם אוירה, כדורסל שמח, התמדה, עבודה קשה ובסופו של דבר הצלחה, אז רק בגליל. תשאלו את גור שלף, תשאלו את דורון שפר. תשאלו את עודד קטש.

אודי הירש – אגדה

אם יותם הלפרין יעבור לגליל עליון הוא ישיג את תואר מלך הסלים הישראלי בלי להתאמץ יותר מדי. אחרי הכל, גם העונה הוא החזיק בתואר לאורך הסיבוב הראשון, בזכות הדקות במשחקי הגארבג' של מכבי בליגה. אבל כשהלפרין עלה לבוגרים הוא לא היה אמור להפוך לסתם שחקן ליגה טוב, כי אם לשילוב בין קטש ושפר – היצירתיות של הראשון, אינטליגנציית המשחק והתרומה המגוונת של השני.

קטש ושפר (לפחות בשלב הראשון של הקריירה) נהנו גם מחוסן מנטלי, שהוביל אותם גם לקבלת החלטות נכונות מחוץ לפרקט. הלפרין עשה את טעות חייו כשנשאר במכבי, אבל גם שם ניתן היה לצפות ממנו להתמודדות טובה יותר עם הלחץ. במקום להתמודד, הלפרין קרס. הלפרין אולי יתפתח לכדי שחקן ליגה ונבחרת טוב, אבל ההבטחה שהיתה גלומה בו כבר לא תמומש. בשביל זה צריך לב, לא רק ידיים.

מה אתם חושבים - עובדה או אגדה? הבמה שלכם.