החיסרון הגדול בלהיות שחקן קלאץ' מעולה, הוא שבכל פעם אתה יוצר רמה מחודשת של ציפיות. באיזשהו שלב כולם יודעים שהכדור ילך לידיים שלך. הגדולה של שחקן כזה היא שהעובדה הזו לא מונעת ממנו לבוא לקבל את הכדור.
טים דאנקן הוא גם שחקן קלאץ', בין יתר התכונות הנעלות שלו. החטא של דאנקן הוא שהוא אנטי-סטאר אפור מאוד, שלא הרבה זוכרים לו את המהלכים האחרונים. את הסלים החשובים הוא קולע בדרך כלל לפני כן. כשהוא כבר קולע בשניות הסיום, לפעמים לוקחים לו את זה, כמו הסל המצוין שקלע נגד הלייקרס בעונה שעברה ונמחק על ידי סל בלתי חוקי של דרק פישר, קלאץ' עצום בפני עצמו (אי אפשר לתפוס כדור ולשחרר מהיד ב-0.4 שניות). דאנקן הוא התגלמות המניה הסולידית, זו שתמיד רושמת עליות מתונות: הוא תמיד ייתן את אותה תפוקה. אין לו אף פעם את "הדקות שלו", וזהו עוד נופך למתכתיות היעילה אך לא אטרקטיבית שלו. המיקום שלו בדפי ההיסטוריה יהיה בעייתי, כי מחד הוא זה ששם את סן אנטוניו על המפה, ומאידך הוא שחקן שלא רק שלא תשלם כדי לראות אותו במגרש, ספק אם תפתח בשבילו את הטלוויזיה. טוב שיש ג'ינובילי, אחרת מי יודע איזה רייטינג היה לסדרה הזו.
דאנקן הפך בן לילה, כביכול, ל"לוזר", בגין הופעה רעה מאוד במשחק 5. החטאות העונשין הקריטיות ואיבודי הכדור הרשלניים השכיחו לרגע את השחקן שהיה הגורם העיקרי לשתי האליפויות של הספרס והעלו באוב הופעות ברוטאליות של לוזרים נצחיים, כמו זו של ג'ון סטארקס מהניקס במשחק 7 בסדרת הגמר של 94' מול הניקס או של הסקרמנטו קינגס (לא כולל מייק ביבי) במשחק המכריע בגמר המערב של 2002 מול הלייקרס. העובדה שקלע 26 נקודות וקלט 19 כדורים חוזרים נשכחה בגלל ה-4 מ-11 מהקו, קליעת הפולו שפוספסה עם סיום הזמן החוקי ועוד איבוד כדור רשלני וכמעט קטלני בהארכה. דאנקן, בעל ביקורת עצמית גבוהה, ידע שמהמשחק הזה הוא יצא קטן, וידע גם למי להודות.
כי ככה זה. לפעמים, כמאמר הקלישאה, המזל באמת הולך עם הטובים, בעיקר כשיש לצידך שחקן קלאץ' שלא רק שעומד ברף שהציב לאורך קריירה שלמה, הוא גם מעלה אותו בכמה סנטימטרים טובים. רוברט הורי הוא ההגדרה האמיתית לשכיר חרב. אל תאמינו לכיף במשחק הכדורסל שהוא מדבר עליו: האיש הוא רוצח חסר רגש ולב, במובן הכי חיובי של המילה, ואפשר היה לראות את זה בכל פעם שהכדור היה בידיים שלו מסוף הרבע השלישי. כולם זוכרים כעת את השלשה האחרונה, אבל ההסטה לתוך הסל והדאנק העצום שדפק בדקות הקריטיות, כשלג'ינובילי, דאנקן ופארקר ברחו כדורים מהידיים, היו מרשימים לא פחות.
כל משחק בעתו
האמריקאים אוהבים סטטיסטיקות. משוגעים עליהן. אין אף מקום בעולם שבו ישלמו לבן אדם לדווח שההום-ראן של קן גריפי ג'וניור נגד אטלנטה היה החמישי שלו בקריירה ב"יום האב". עד לא מזמן הייתה לאמונה שלהם במספרים בסיס חזק מאוד, ועושה רושם שמנטלית גם השחקנים האמינו לסטטיסטיקות ונכנעו להן.
לפני שנתיים החלה המהפכה, כשקבוצת הפוטבול של הניו אינגלנד פטריוטס זכתה בסופרבול לאחר שרשרת של 15 ניצחונות רצופים, למרות שכדברי הפרשנים, הסטטיסטיקה הייתה נגדם. "אנחנו לא מסתכלים על רצף הניצחונות שלנו", אמרו שם בפשטות, "אלא על כל משחק בעתו". ככה, בהרגשה הזו, הם לקחו סופרבול. קבוצת הבייסבול של הבוסטון רד סוקס הפכה פיגור 3:0 בסדרה מול היאנקיז לניצחון 3:4. רק שתי קבוצות עשו את זה בהיסטוריה של הספורט האמריקאי. בהוקי. "כל משחק בעתו", אמרו גם שם בדרך לזכייה היסטורית בוורלד סירייס. הדטרויט פיסטונס של שנה שעברה עשו את מה שאפילו מייקל ג'ורדן הגדול מעולם לא הצליח, ניצחו את כל שלושת משחקי הבית שלהם בסדרת הגמר מול הלייקרס והפכו לראשונים בהיסטוריה לעשות זאת.
לו היו הפיסטונס מנצלים את החולשה של דאנקן ושמים יותר לב לרוברט הורי, יש סיכוי שהיו ממשיכים את הקו שסייעו להציב ב-2004, כזה שלא מתחשב בסטטיסטיקה, ומטאטאים את סן אנטוניו גם העונה בסדרה ביתית שלמה בגמר. כמובן שכשראשיד וואלאס הלך לסגור את ג'ינובילי והזניח את הורי בשלשה המכרעת לא זה מה שעבר לו בראש, אלא שעכשיו הוא צריך להתמודד עם עוד סטטיסטיקות בעייתיות וקשות הרבה יותר, כמו למשל איך להכניע פעמיים בחוץ קבוצה שהפסידה בבית רק חמש פעמים העונה, במגרש בו לא ניצחה דטרויט מ-1997.