הסוס הטרויאני של שחר

במבט מהצד, נדמה כאילו יענקל'ה שחר הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למכבי חיפה. קבוצת אוהדים שמתמרדת נגד הנשיא הכל יכול, כמו זו שמתגבשת בחיפה, היא תופעה לא נתפסת עבור חובב הכדורגל הממוצע. אבל דברים שרואים מכאן, מסתבר, לא רואים מהכרמל.

להזכירכם, באחת עשרה השנים תחת איש העסקים מ"וולבו" זכתה מכבי חיפה בחמש אליפויות, בגביע המדינה ובגביע הטוטו, ואפילו רשמה השתתפות היסטורית ומרשימה בליגת האלופות. נשמע מספק? לא עבור חבורת הרומנטיקנים מחיפה. למרות ההצלחות, הם ממשיכים להתעסק באיבוד הזהות המקומית ובבריחת הסמלים. האחרון שבהם, אייל ברקוביץ', היה הקש ששבר את גב הגמל עבור אותם מאות רומנטיקנים.

"הרבה מרגישים כמונו", אומר רונן יפה, אחד מראשי המרד, שבינתיים עדיין לא הפך למשהו מוחשי, כמו החולצות השחורות של אוהדי מכבי תל אביב. "הבעיה היא שהקהל של מכבי חיפה אינו מאוגד מספיק כדי שיקחו אותו ברצינות".

לפני שנחזור לברקוביץ', הטריגר להגברת המחאה, הנה עובדה סטטיסטית מעניינת: יניב קטן, שעשה את הבכורה שלו במכבי חיפה לפני כ-8 שנים, הוא השחקן האחרון שעלה מהנוער של המועדון והפך לשחקן מוביל בהרכב. מלבד החלוץ, שעשוי לצאת העונה לאירופה, רק עוד שני שחקני הרכב גדלו במחלקת הנוער של מכבי חיפה, ניר דוידוביץ' ואריק בנאדו. גם הרכש הנוצץ, שמגיע מדי עונה במקום שחקני הבית, לא מספק את האוהדים.

"לא תשכנע אותי שתומר בן יוסף יותר טוב מדקל קינן. או שארבייטמן יותר טוב משי בירוק או אפילו מעדן בן בסט", ממשיך יפה להסביר את משנתו. "יש זילזול מתמשך בשחקני הבית וזה יוצר חוסר הזדהות עם הקבוצה".

"אצל שחר יש הרגשה כאילו כולם חייבים להודות לו על שנפלה בחלקם הזכות לשחק במועדון שלו", אומר אייל, אוהד שלא רוצה לחשוף את שמו המלא. "מה היה הסיפור עם ריימונדאס ז'וטאוטאס? כל כך קשה היה לתת לו את ה-20 אלף שביקש? למה בכל שנה צריך להיכנס למאבקים עם בנאדו? גם אם יש בתפיסה של שחר משהו, למה צריך להתנהג כך? אפילו שמעון מזרחי, הדוגמא הניהולית שלו, יודע לצ'פר שחקנים שהוא מכיר בחשיבותם".

בחזרה לברקוביץ', לב הבעיה. בחיפה יש כמה אירגוני אוהדים, שהכוח שלהם לא גדול. האירגון היחיד שעושה משהו וסוחף אחריו חברים הוא "הקופים הירוקים". במשחק שבא מיד אחרי ההחלטה שלא להחזיר את ברקוביץ' לחיפה החליטו מנהיגי הקופים שלא להיכנס לאיצטדיון עד הדקה ה-15 כמחאה. בשלב השני הם תיכננו הפגנת כוח קצת יותר רצינית, אבל כאן בדיוק זה נעצר.

רונן יפה משחזר: "בלילה שלפני המשחק שחר נפגש עם מנהיגי הקופים ותוך רבע שעה סובב את כולם, והיום נוצר מצב אבסורדי שברקוביץ' כאילו לא בסדר. המהפך שלהם היה טוטאלי. יש איזשהו עירפול בנושא של אייל. אם היו אומרים שהוא לא מתאים מבחינה מקצועית אז ניחא. אבל הם הטילו ערפל ואמרו שזה שילוב של כמה דברים. ברקו הרי לא הציב תנאי לאף אחד ומעולם לא אמר שהוא חייב לשחק 90 דקות. הוא בסך הכל רצה לסיים את הקריירה בבית שלו והיה מוכן לשכוח את חיכוכי העבר".

פרשת ברקוביץ' רק הגבירה בקרב אוהדי האלופה את הקנאה באוהדי הקבוצות הגדולות האחרות, שיש ביכולתם להשפיע על ההנהלה. כחלק מתפיסת עולמם, הם מפרגנים לקהל של הפועל תל אביב, שהצליח להוריד את שמו של משה סיני מסדר היום באותה מהירות שהוא עלה. הם גם מתרשמים מהקהל של מכבי תל אביב, שבדרכו הסבלנית (ולעיתים אלימה, חייבים להזכיר), הצליח להחזיר את אבי נמני הביתה. באירופה, הם נושאים עיניהם למתנגדי מלקולם גלייזר באולד טראפורד ולאירגוני האולטראס האיטלקים, כמושא לחיקוי.

במכבי חיפה, הם בטוחים, אין סיכוי שדברים כאלו יקרו. הדוגמה הבולטת מבחינתם היא אותו משחק אליפות של מכבי ת"א נגד הפועל פתח תקוה לפני שנתיים, משחק שהועבר לאצטדיון רמת גן בהסכמתו של שחר. "אנחנו יכולים לדבר עד מחר", מסביר ליאור לוי, "אבל המעבר בין מה שאנחנו חושבים לפרקטיקה הוא כמעט בלתי אפשרי. קשה לארגן קבוצת אוהדים נגד שחר. כל עוד הקבוצה זוכה בתארים, שחר אולי יאבד 100 מנויים, אבל ירוויח עוד 500 בני 13. זה לא קהל איכותי. זה קהל של הצלחות, וזה מה שהפכנו להיות לצערי. אם הסיפור של ברקוביץ' עבר חלק, שחר כבר כנראה יכול לעשות מה שהוא רוצה. מבחינתו הוא יכול להחליט מחר שמכבי חיפה תשחק בורוד וזה יהיה בסדר".

אבל מבחינת אותם סוררי יציע ג', הם לעולם לא יחושו שובע מההצלחות של שחר, כל עוד הדברים לא ישתנו. מבחינתם, שחר שכח שמכבי חיפה היא עדיין נכס של האוהדים שלה, והם הדבר היחיד שלעולם לא מתחלף. יפה מסכם: "אותנו מעניינת האידיאולוגיה, לא הכסף". העקרונות של שחר אחרים, ונכון לעכשיו, הוא מנצח בלי קרב.