דגו עוד ישוב

מיד לאחר שענן העשן של פרשת נמני-שרף התפזר, החליטו במכבי תל אביב להביא מאשדוד את ילד הפלא מעיר הנמל, ברוך דגו. לא ברור אם את הקרדיט צריך לתת למאמן הטרי דאז, ניר לוין או הבעלים לוני הרציקוביץ'. אבל כשחושבים על זה, זו היתה העיסקה הראשונה והיחידה עד היום, שהעמידה את לוני כאיש עסקים ממולח ברמה שווה לזו של יעקל'ה שחר. דגו, כזכור, הגיע כיהלום צעיר ומוכשר תמורת כפיר אדרי, לירון בסיס הגמורים ועוד קצת כסף. עיסקת העשור של הרציקוביץ', ללא ספק.

הכל כבר נאמר על תרומתו של דגו למכבי תל אביב. מאז שיקיר העדה האתיופית הקטן והצנום נחת בקרית שלום, מכבי לקחה תואר בכל שנה או הגיעה להישג משמעותי, מבלי להתייחס לאיכויותיו האדירות כקשר מרכזי. למרות פציעות חוזרות ונשנות, מדובר בהצלחה אדירה מבחינה סטטיסטית: שלושה גביעים, אליפות אחת, כולל תואר שחקן העונה ושערים מכריעים בליגה ובליגת האלופות.

ובכל זאת, דגו טרח להצהיר כי עונה נוספת כמו זו הוא "בטוח לא רוצה לעבור". הוא אמר את זה לאחר גמר הגביע האחרון, כשכבר ידע שהולכים להיפטר ממנו. ואכן, העונה הנוכחית היתה קשה מבחינה מקצועית ועוד יותר מבחינה חברתית. כשכבר קיבל את ההזדמנויות, לא תמיד ידע דגו לנצל אותן, בעיקר בגלל שתופקד לא נכון על-ידי ניר קלינגר.

המאמן ידע להשתמש בו בכל פעם שהחרב היתה על צווארו ובדרך כלל גם קיבל תפוקה. מעבר לשערים החשובים, קלינגר היה יכול גם להשתמש בקשר המוכשר, גם כדי לצאת ממצבים מביכים בתקשורת. כשהזכירו לו כי הבטיח לחזור ל-4:4:2, אמר המאמן כי "דגו הוא החלוץ השני שלנו". עם המשפט: "על דגו אני יותר סומך בצד שמאל", ענה קלינגר כשנשאל מדוע ערן לוי לא משחק באותו אגף. אבל מה לעשות, דגו אינו חלוץ וגם כקשר שמאלי הוא לא יותר מאשר עוד שחקן טוב. דגו פורח כשהוא במרכז ומשם הוא עושה את ההבדל. ע"ע עונת האליפות.

על הדרך גם הגיע העימות בין נמני לקלינגר לפני שנתיים, שהשאיר את דגו כילד הרע של כל הסיפור, מנקודת הראות של יושבי שער 11 בבלומפילד. בתקופה שלאחר מכן, היה אמור דגו להנהיג ונכשל בכך כי הוא פשוט אינו כזה. כמעט כמו כל כוכב אחר, גם דגו צריך עוד שחקן טוב או שניים לידו. אפילו נמני לא הנהיג את מכבי לתארים, כשסחב לבדו על הגב את בן לוז, דדי בן דיין, אלי ביטון, גיא צרפתי ויתר ילדי גרנט. הבעיה היא שבניגוד לנמני, דגו מעולם לא היה סמל ולעולם לא יהיה סמל עבור אוהדי מכבי. הסבלנות כלפיו נגמרה במהירות, יחסית. דווקא בהרכב הגלאקטיקוס הנוכחי דגו יכול היה להתבלט יותר, אבל עכשיו הוא יגמור בדיוק כמו אותם ילדי גרנט, שהגיעו לבשלות בקבוצות אחרות.

היחס של הקהל, הגישה של המאמן והטיפול של התקשורת בדגו, הרבה בגלל "אביו המאמץ", יצרו סביבו אווירה שלילית גם בקרב השחקנים. כשכבש את הפנדל המכריע בגמר הגביע לפני כחודש, אף אחד לא בא לחבק את הכישרון, שהגיע לקרית שלום לפני חמש שנים ונותר לפתע בודד.

דגו נעלם כלא היה. במובן מסוים הוא הרגיש את מה שחשו כל אותם צעירים ששוחררו בבושת פנים בשנים האחרונות, לא כולל קשטן ונמני עצמו. זה אולי אירוני, אבל דווקא עכשיו, כשבבלומפילד אומרים לדגו שלום, הוא עשוי להפוך לקדוש המעונה התורן של מכבי, אולי גם בקרב הקהל ואולי אפילו לחזור בבוא היום, כשהתנאים יבשילו.