אחים לנשק

בשלושת הרבעים הראשונים של משחק מספר 1 בגמר ה-NBA לא הצליח אף שחקן של סן אנטוניו, מלבד טים דאנקן, להיכנס לקצב אמיתי מול ההגנה החזקה של דטרויט. אבל אז, ברבע האחרון, השתלט על ההתמודדות מאנו ג'ינובילי, ובסדרה של חדירות ותעתועים מול השומר המצוין טיישון פרינס, או מול יער הידיים שחיכה בצבע, הכריע את המשחק. למי שהספיק לשכוח, קובי בריאנט לא הצליח להשתחרר מהצבת של דטרויט בגמר של העונה שעברה ולדווין וויד לקח משחק אחד בגמר המזרח עד שהבין איך להתמודד עם התוכנית ההגנתית של לארי בראון. למאנו הספיקו שני רבעים וחצי בלבד.

"היה לי קשה ברבע הראשון", הודה ג'ינובילי, שסיים עם 26 נקודות, 15 מהן ברבע האחרון. "אני לא יודע אם זו היתה התרגשות או חלודה, אבל לא שיחקתי טוב. כשירדתי לספסל הבנתי שלא הצלחתי לראות את מה שקורה על הפרקט, והבנתי שחשבתי יותר מדי על הקליעות שלי עצמי. ניסיתי להירגע ולשחק קצת יותר לאט – וזה עבד".

המחשבה הראשונה שעולה לראש למשמע הדברים הללו היא: אם המהלכים הללו מקוטלגים אצל ג'ינובילי תחת ההגדרה "לשחק יותר לאט", דטרויט תהיה בצרות אמיתיות כשהוא יתחיל באמת להאיץ את הקצב.

"הוא תמיד משחק עם המון אנרגיות, בפול ספיד", הסביר מאמנו גרג פופוביץ', שהתקשה בתחילה להסתגל לסגנונו הבלתי-שגרתי של הארגנטינאי עם השיער המצחיק. "אבל מה שהכי מרשים זו היציבות שהוא מציג כל לילה. הוא משחק חזק יותר מכולם בכל דקה שהוא מבלה על הפרקט, עם המון אינטנסיביות, בלי לקחת שבויים ועם רצון עז לקחת את הזריקות החשובות ולעשות את מה שצריך כדי לנצח".

זה היתרון של ג'ינובילי על כוכבים אחרים בליגה, שבורכו אולי באתלטיות רבה יותר או בקליעה מלוטשת יותר מחוץ לקשת: הוא משקיע 110 אחוז בכל ערב, בלי קשר ליריבה או למעמד. גם בדקות שבהן לא פגע במשחק הראשון, הוא הצליח לתרום למשחק בחטיפות, בהגנה ובנפילה על כדורים אבודים. בסוף גם הכדורים התחילו להיכנס. "אני לעולם לא מנסה להכניס בו מוטיבציה. אני לעולם לא אומר לא שום מילה בנושא, רק מסתכל עליו משחק", מסכם פופוביץ'.

אין בכלל ספק מי השחקן הטוב ביותר של הספרס. רבים כבר מסמנים אותו כפאוור פורוורד הטוב בהיסטוריה וכשחקן הטוב ביותר ב-NBA כיום. אבל עבור האוהדים של סאן אנטוניו, עיר קטנה במונחי ארה"ב, דאנקן הוא רק האיש מספר 2. מאנו הוא הפופולרי מבין כל שחקני הקבוצה. זו גם הסיבה שג'ינובילי, ולא דאנקן, עולה אחרון בהצגת השחקנים.

קשה לחשוב על קבוצת ספורט מקצוענית אחרת שבה הסופרסטאר של הקבוצה, ה-MVP של הליגה ב-2002 ו-2003, ירגיש כל כך בנוח לזוז הצידה ולפנות את הבמה לשחקן אחר. גם שאקיל נותן במה לדווין וויד במיאמי, אבל שם מדובר בכוכב מזדקן שנמצא בירידה, בעוד דאנקן מעולם לא שיחק טוב יותר.

בכלל, סן אנטוניו היא הקבוצה הכי לא אנוכית בליגה. השחקנים בה חיים בהרמוניה, והתוצאות בהתאם: שלושה גמרים בשבע שנים ואחוזי הצלחה של 70 אחוז בתקופה הזו, נתון שאין לו אח ורע באף אחד מארבעת ענפי הספורט המקצועני בארצות הברית. בקבוצה הזו אין היררכיה נוקשה כמו בשאר הליגה, המפרידה בין כוכבי העל לפועלים השחורים. כשהכוכב הגדול שלך מתנהג כמו אדם רגיל, ומסכים לקבל נזיפות מהמאמן בפסקי הזמן ובאימונים, אין פלא שגם ג'ינובילי, הסכים לרדת לספסל אחרי משחק הפלייאוף הראשון מול דנבר, למרות שהוא היה היחידי ששיחק היטב. הוא עשה זאת רק כי פופ חשב שזה יאפשר לברנט בארי להיכנס טוב יותר למשחק. המטרה הקבוצתית קודמת לכל.

"אתם יכולים לדמיין איזו טלנובלה היו עושים אם אול סטאר בקבוצה שהיא לא הספרס היה מתבקש על ידי המאמן להפוך לשחקן שישי, ועוד בזמן כל כך קריטי של העונה?", זרק פרשן ESPN טים לגלר שאלה רטורית לאוויר.

רק בסן אנטוניו כל זה מתקבל בטבעיות. "כשמאנו משחק ככה, וכשהוא מתחיל לתפוס קצב, אני פשוט רוצה לשבת שם ולראות אותו משחק", הודה דאנקן. הענק קלע 24 והוריד 17 כדורים חוזרים, ולמרות זאת נשכח לחלוטין בדיבורים שאחרי המשחק לאחר ההצגה של ג'ינובילי בסיום. "הוא משחק בצורה שמהפנטת אותנו, למרות שלבהות בו זה בטח לא הדבר הכי חכם שאפשר לעשות במצבים הללו".

"טימי היה מצוין בהתקפה ועשה הגנה מדהימה הלילה, אבל עדיין התעלמתי ממנו", הודה המאמן. "אבל תסמכו עליי: הוא מעריך מאוד את טוני פארקר ומאנו כשהם משחקים ככה, ולפי איך שהמשחק מתפתח כיום, כל קבוצה זקוקה לשחקנים מהסוג שלהם. טימי הוא ההתחלה של כל התהליך, אבל הוא לא מרגיש חובה להיות גם זה שמסיים אותו כל הזמן. זה דבר חשוב ביותר".

גם בעיר המכוניות פירגנו למאנו, אבל טרחו להזכיר את עבירת התוקף שצריכה הייתה להישרק לחובתו עמוק ברבע השלישי. השופטים החליטו על פאול של בן וואלאס, למרות שהצליח להתייצב בזמן. בעקבות אותה שגיאה קרו שני דברים: וואלאס ספג עבירה טכנית אחרי שזרק את סרט הזיעה שלראשו, והספרס אצו רצו ל-4:19, שסגר את המשחק. אבל הפיסטונס יכולים להאשים רק את עצמם. במשחק כל כך פיזי ומהיר, אין אפשרות להימנע מהחלטות שגויות של שופטים, וקבוצה אלופה צריכה לדעת להתעלות מעל רגעים שכאלו במקום לרחם על עצמה. באותה מידה יכולה היתה אותה שריקה בדיוק להצית את המוטיבציה של דטרויט.

לארי בראון טען שהספרס היא קבוצת ההגנה הטובה ביותר שבה נתקלו הפיסטונס לאורך העונה כולה, אולם הפוקוס שלו צריך להיות על ההתקפה של קבוצתו. אחרי פתיחה מרשימה ברבע הראשון חזרו הפיסטונס להציג את אותה יכולת שאפיינה אותה במשך רבעים שלמים בגמר המזרח, אז לא הצליחו להתגבר על ההגנה החזקה של מיאמי, ונתקעו עם כדורסל שבלוני בדקות ארוכות. ראשיד וואלאס יצטרך להיות אקטיבי יותר בהתקפה, וריפ המילטון ינסה לנער את ברוס בואן.

לפיסטונס קו קדמי חזק ואפקטיבי, אולם הכדורים כמעט לא נכנסו פנימה במשחק מספר 1, למרות אחוזים נמוכים של הגארדים. וכשהזריקות נלקחות מבחוץ, הכדורים ניתזים מהטבעת רחוק מהסל, והיריבה רצה למתפרצות. בראון דיבר על כך בפסקי הזמן במשחק מספר 1, ובימים שחלפו מאז המשחק הוא הדגיש, מן הסתם, את הנקודה באימונים.

אבל במקרה שדטרויט שוב תיתקע על 69 נקודות, זה עדיין לא סוף הסיפור. במשחקי פליאוף בחמש השנים האחרונות, הקבוצה של עיר המכוניות החזיקה שש יריבות 66 נקודות או פחות (לעומת שלוש פעמים סך הכל של כל שאר קבוצות הליגה). גם תוצאה של 66:69 לפיסטונס תתקבל שם בברכה, הכל כדי לחזור הביתה ב-1:1 לקראת שלושה משחקי בית רצופים בפאלאס.