תסתכל על סיני, נמני

הסיפור של משה סיני, עוד ספין מבית היוצר של הפועל ת"א, נולד ודעך רק בימים האחרונים. מוני הראל, אחד מאנשי העסקים שעולים פתאום באוב בלי שאף אחד יידע מה בדיוק הם עושים ואיפה הם היו כל השנים הללו, נכנס לתמונה ויחד איתו סיני, המועמד המועדף שלו לאימון. ובדיוק כשחשבנו ששוב הכל עורבא פרח – הראל קנה את הקבוצה.

עוד לפני ההתפטרות של דרור קשטן, ששינתה את כיוון המחשבה בקבוצת הראל, האופוזיציה לסיני החלה להשמיע את קולה. האוהדים ארגנו, בהתראה של 48 שעות בלבד, הפגנה מול ביתו של משה תאומים. זו הייתה התארגנות מהירה, רק כמה עשרות היו שם, אבל קולם נשמע היטב. רוב אוהדי הפועל ת"א לא רוצים את משה סיני כמאמן והוקל להם כשהוא החליט להישאר בנבחרת.

האוהדים האדומים לא שכחו לסיני את הקדנציה הקודמת כמאמן בהפועל. הם זוכרים היטב איך קיבל חוזה ארוך טווח עם התחייבות לתפקיד ניהולי בקבוצה וכיצד השתלט לאט על תפקיד המנג'ר. הם זוכרים איזו קבוצה היתה להם במחצית הראשונה של שנות ה-90, כזו שמקבלת בראש בכל דרבי ובאופן כללי בקו מתמיד של ירידה. רק כשכמעט הוריד אותה ליגה, הוחלף בקשטן על ידי קבוצת הרוכשים החדשה ב-97'.

סיני הוא גדול שחקני הפועל ת"א בכל הזמנים. האיש שלט בשנות ה-80 ללא מיצרים והביא לבלומפילד שלוש אליפויות עם חוטבי עצים כמו שבתאי יחבס ורמי ארמה, מטורפים כמו אלי כהן וחלוצים אפורים כמו רפי שמואל ובני רובין. אבל אף אחד מאוהדי הפועל, אפילו אלה שהולכים עם הקבוצה ארבעים שנה, לא זוכר לו את זה היום. סיני מוקצה באזור וולפסון. אם הוא מגיע לבלומפילד, מבחינת האדומים זה יהיה כאורח או כמאמן היריבה, לא כמורה בבית ספרנו.

מקרה אלי אוחנה מזכיר מאוד את סיני. גם אוחנה היה הסמל הגדול (בייחוד אחרי שמלמיליאן עזב למכבי ת"א), ועוד כשחקן סומן כיורש מיועד לתפקיד המאמן. הוא עבר לכסא בצורה פחות כוחנית מסיני, אבל ההבדל לא היה משמעותי. כמו סיני, אוחנה כמאמן הפך את בית"ר לסתם עוד קבוצה, ובכל זאת זכה לקדנציה שנייה. יכולות להיות לכך שתי סיבות: אחת היא העידן הפוסט טראומטי שאחרי זאבי וגוטמן, שהיה אצל האוהדים בבחינת "יותר גרוע לא יכול להיות". הם סמכו על פניג'ל ויותר מכך, על אחד משלהם, בשר מבשרם. השנייה היא שהם זכרו, והיה מי שדאג להזכיר להם, שאוחנה הגיע בשלהי הקריירה מפורטוגל היישר לליגה הארצית, כדי להביא את בית"ר לאליפות. סיני ברח מהליגה הארצית כדי להביא לבני יהודה אליפות. וזה הבדל ענק. בבלומפילד לא שוכחים לו גם את זה. אם בשנה הבאה בית"ר תמשיך להיראות כפי שהיא נראית, ויש סיכוי גבוה שזה יקרה, העבר המפואר כבר לא יעזור אפילו לאוחנה. האוהדים יישבו לו על הצוואר.

מה שמביא אותנו, כמעט כרגיל לאחרונה, לאבי נמני. נמני עושה כעת תהליך דומה לזה של סיני ואוחנה. המניות שלו נוסקות לשמיים, במצב קונים בלבד. הוא סמל אפילו יותר גדול מהאחרים, כיוון שבתור שחקן לא גלה מרצון אלא אולץ לעזוב. קדוש מעונה. אפילו המקטרגים הגדולים שלו מתקשים להטיל דופי בחזרתו לקבוצה, כי יותר גרוע ממה שהיה השנה לא יכול להיות. לנמני יש לובי עצום בסביבת קריית שלום וחוזה ארוך טווח, שכולל תפקיד ניהולי במועדון לאחר הפרישה מפעילות כשחקן. בעוד שנתיים או שלוש, כשהוא כבר לא יוכל לשחק כדורגל, הוא יעבור לתפקיד שיועד לו בחוזה. סביר להניח שמדובר באימון.

בין כל החיוכים המפוזרים כעת במכבי ת"א, נמני צריך להסתכל על מקרה סיני ולבחון אם כל העסק כדאי לו. הראש שלו לא צריך להיות מוטרד מדי בעניין הזה כרגע, אבל המחשבה חייבת להיות שם. כי כשאתה צונח, אתה חסר אונים כמו אדם הנמצא במעלית שחתכו ממנה את הכבל. זה לא חדש שמאמן הוא תפקיד שסובל מכפיות טובה קיצונית, אבל הנפילה הזו תמיד כואבת יותר והצלקת נשארת זמן ארוך יותר אצל אלה שהחלו את התהליך מבפנים. כמו סיני, וכמו שזה נראה כרגע, גם כמו אוחנה.