בייסבול: הכה את המומחה

הדבר שהכי בלט בשנים האחרונות בקריירה של פדרו מרטינז היא העובדה שנגד האמריקן ליג מזרח הרקורד שלו היה הרבה יותר גרוע מאשר מול כל בית אחר. הסיבה נעוצה בכך שהוא שיחק הרבה יותר נגד הקבוצות מהבית הזה לעומת יתר קבוצות הליגה. מה שקרה היה שהקבוצות הללו למדו אותו ולמדו איך לעייף אותו ולגרום לו לזרוק הרבה יותר זריקות בממוצע לאינינג מאשר זרק נגד קבוצות ושחקנים שהכירו אותו פחות. המעבר שלו לליגה חדשה מתבטא קודם כל בעובדה שהיריבות שלו לא מכירות אותו, מה שיגרום לו לזרוק פחות זריקות בממוצע וישאיר את הזרוע שלו רעננה. כל אלה, כמובן, הם דברים שבאופן טבעי מאריכים קריירה של שחקן. שני דברים יכולים להאריך לפדרו את הקריירה: העובדה שבנשיונל ליג הפיצ'ר חובט ולכן הליין אפ חלש יותר באופן יחסי מהאמריקן ליג וגם משום שנהוג להוציא פיצ'רים באופן יחסי יותר מוקדם כדי להכניס חובט מחליף במקומם, במצבים שבהם צריך חבטה חשובה.

התשובה: כן

נתחיל מהאיש שעומד בראש הסולם. ליבאן הרננדז, המוכיח כבר שנתיים רצוף שהוא אס אמיתי, סוס עבודה שסוחב כל משחק יותר משבעה אינינגים בלי הרבה מאמץ. נכון שהיו לו שנים רעות לפני כן, אבל עונה שניה רצוף שהוא מנצל כל גרם בפוטנציאל שחשבו שיש לו כאשר הוא הגיע לארה"ב לפני 8 שנים. הוא צפוי להמשיך להיות אס לגיטימי לכל דבר.

ג'ון פטרסון, לעומת זאת, הוא סימן שאלה יותר גדול. לאט לאט הוא מתגלה כשחקן טוב מאוד, מספר 2 סולידי שאולי הוא לא בעל שם גדול אבל עושה בצורה מאוד יפה את העבודה. ההתקדמות שלו בולטת כבר תקופה ארוכה יחסית ונראה שימשיך לתת את התפוקה שלו. השאלה אם הוא יכול להוות מספר 2 טוב לתקופה ארוכה יותר או שהוא יהפוך לשחקן סביר אבל לא לעמוד תווך (שזה מה שקבוצה מצפה מהמספר 2 שלה).

אסטבן לואיזה הוא פיצ'ר שהתחיל לפרוח בגיל מאוחר יחסית. עד לפני שנתיים הוא היה שחקן בינוני מינוס וכאשר הפך לשחקן חופשי אחרי תקופה די מיותרת בטורונטו, הוא בקושי הצליח למצוא קבוצה שרצתה אותו עד שהוייט סוקס נתנו לו חוזה מיינורס מינימאלי. באותה עונה הוא התמודד על הסיי יאנג ורק חודש ספטמבר עילאי של רוי האלידיי מנע זאת ממנו. הוא לא אותו פיצ'ר שהיה באותה עונה, אבל הוא בהחלט פיצ'ר סולידי מאז(חוץ מתקופה קצרה בניו יורק, אבל כמו שאפשר לראות, אפילו חלק מגדולי הדור כמו רנדי ג'ונסון לא מסתגלים כל כך בקלות ללחץ הניו יורקי). וושינגטון בהחלט יכולה לצפות ממנו להמשיך לתרום את מה שהוא נתן עד עכשיו ולהוות מספר שלוש יציב. הוא לא שחקן שהייתי רוצה לראות זורק לקבוצה שלי בפלייאוף, אבל הוא בהחלט יכול לעזור לנסות להגיע לשם.

טוני ארמאס, שחזר לא מזמן מפציעה, ומתפקד כאשר הוא בריא כמספר 4 ברוטציה של וושינגטון היה שחקן עם המון פוטנציאל. בזמנו, כאשר עבר למונטריאול יחד עם קרל פבאנו בטרייד שהביא את פדרו מרטינז לבוסטון, הוא נחשב לפרוספקט היותר טוב מהשניים. הבעיה שלו היא שהוא חשוף לפציעות. הוא לא נשאר בריא לאורך תקופות ארוכות כמעט אף פעם. אם יישאר בריא הוא בהחלט יכול להראות ניצוצות. אם.

מספר 5 של וושינגטון הוא טומו אוקה. עוד שחקן כמו ארמאס, שהגיע ממערכת המינורס של בוסטון. אוקה, בדומה להרבה פיצ'רים אסייתיים אחרים (כגון הידאו נומו שהוא פיצ'ר שזרק בעבר שני נו היטרים ולעומת זאת מקבל בראש על ימין ועל שמאל, צ'אן הו פארק שהיה פיצ'ר מעולה ומאז שעבר לטקסס הפך לבדיחה עצובה, או ביונג יונג קים שלא התאושש מאז צמד המשחקים המפורסמים בוורלד סיריס של 2001) מתאפיין בכך שאינו שחקן יציב. הוא מסוגל לתת משחק פנינה ומיד אחרי זה לקבל חזק בראש. הוא שחקן תקופתי, מה שמצביע על בעיות מנטליות. סך הכול מדובר בשחקן סביר כמספר חמש של הקבוצה. הוא לא יהיה תמיד טוב, אבל הוא כן מסוגל לתת משחקים טובים לפעמים.

בסך הכל וושינגטון יכולה לצפות לקבל את מה שהיא קיבלה עד עכשיו מהרננדז, לואיזה ואוקה, כאשר השאלות הגדולות אצלה הן האם פטרסון ימשיך להשתפר ולבסס את מעמדו כשחקן טוב מאוד והאם טוני ארמאס יישאר בריא.

מה שבולט השנה בנשיונל ליג מזרח הינה העובדה שלכל הקבוצות יש לא מעט נקודות תורפה. מה שעוד יותר בולט היא העובדה שאצל רובן נקודות התורפה העיקריות מאוד דומות. מה שחסר בבית הזה הוא בעיקר בול פן. כולן סובלות מכך. הבול פן באטלנטה, שבשנים האחרונות היה הסיבה העיקרית לזכייה בבית, התרסק עם החזרה של ג'ון סמולץ' לרוטציה ואי הצלחתו של דני קולב להתמודד עם התפקיד. בנוסף, אי אפשר לראות את מה שראינו כל שנה מהבול פן של אטלנטה, ואלה רליברים לא מבריקים שתופסים שנה מדהימה. אין להם את זה וזה מאוד חסר להם.

למטס יש את אותה בעיה. לופר הוא בטח לא קלוזר אפקטיבי ומסתובבים שם בבולפן כל מני ייצורים כמו מייק דז'אן. אם הם חושבים שהרכישה האחרונה שלהם, דני גרייבס (אוי ויי זמיר) תעזור להם, יש להם טעות בסיסית.

אצל פלורידה זה אפילו יותר חמור. מוטה לא השתלב. מדובר על כך שהוא לא מסתדר עם המאמן, ג'ק מקיאון, ועל טרייד קרוב. מי שהחליף אותו הוא טוד ג'ונס. קבוצה שיש לה שאיפות גבוהות תתקשה לעשות את זה עם ג'ונס בתור קלוזר.

לפילדלפיה יש דווקא קלוזר טוב בדמותו של בילי ווגנר, אבל חוץ ממנו יש שם הרבה חורים בבול פן, במיוחד טים וורל שנתקל השנה בבעיות אישיות ששלחו אותו לבקר פסיכולוגים. הקבוצה היחידה בבית שהבול פן שלה מתפקד איכשהו היא וושינגטון, אבל גם שם אף אחד אינו שחקן שאמור לעשות הבדל משמעותי מיתר הקבוצות.

עוד דמיון בולט בין הקבוצות היא העובדה שלכולן כמעט יש פיצ'ינג פותח טוב. אטלנטה, עם הדסון והמפטון, שלאט לאט חוזר לעצמו, המטס עם פדרו האדיר, גלאווין המתאושש ובנסון וזמבראנו הסבירים. פלורידה עם שלישיית האסים בדמותם של בקט, וויליס ובורנט ו-וושינגטון עם ליבאן סוס העבודה, פאטרסון היעיל ולואיזה היציב. רק לפילדלפיה, שכרגע חוץ מברט מאיירס שמתפקד כאס וליבר שעושה את העבודה, יש הרבה מאוד חורים ברוטציה.

נראה שרוב הקבוצות די תואמות אחת לשנייה ויכולות לתת תחרות צמודה לאורך השנה. מי שלדעתי ינשרו יחסית מהר מהמרוץ הם הפיליז. הסיבה העיקרית היא שחוץ מהפיצ'ינג שיש בו הרבה חורים, ההתקפה שלהם בעייתית. ג'ים תומה כבר לא השחקן שהיה פעם. בעיות הגב שלו הפכו אותו לעוד שחקן. פט בורל הוא שחקן לא יציב עם הרבה כח אבל לא עם הרבה יותר. נכון שבובי אבריו בשנתיים האחרונות הפך לאחד השחקנים הטובים בליגה, וג'ימי רולינס שחקן טוב מאוד אבל הם לא יכולים לשחק לבד. במיוחד כשהפיצ'ינג הפותח שלהם משמעותית פחות טוב מכל קבוצה אחרת בבית הזה.

בבית כזה צמוד הכל יכול לקרות, לכן ההימור פה הוא לא קל בכלל. נכון שהניסיון של בובי קוקס, מאמן אטלנטה, וליאו מאזונה, מאמן הפיצ'רים שלו, נותן יתרון אדיר לברייבס, אבל מכיוון שאין להם השנה בולפן סביר, וגם משום שאנדרו ג'ונס מעבר לשיא וצ'יפר ג'ונס לא מצליח להישאר בריא, אני מהמר שהשנה ייגמר הרצף המרשים שלהם. הם יתמודדו עד הסוף, אבל לדעתי יהיה להם חסר האינץ' האחרון בסוף. יותר מזה? אללה יוסתור, קשה קשה.