הקרקס הצהוב

מצחיק היה במסיבת העיתונאים של מכבי ת"א החדשה, ומצחיק לחשוב שזאת רק ההתחלה. קבוצת הכוכבים האירופאית של לוני הולכת להיות הדבר הכי חם בליגת העל, ותשכחו מנבואות קודרות. אף אחד היום כבר לא זוכר את שנת הבלהות שעבר המועדון מאז סיים את דרכו בליגת האלופות. הסגל של קלינגר נוצץ כמו הבנטלי של ברקוביץ', ואין כמו כמה תכשיטים נוצצים בשביל לפצות על יום קשה – הזמן הוא זמן סוכר.

פרשנים יכולים לפרשן עד מחר ולכתוב ספקולציות על השילוב הבעייתי בין פצצות האגו המתקתקות, אבל נכון לעכשיו, כשהכל עוד נראה ורוד, יש לקלינגר קבוצה שמחה, ושחקנים שמחים משחקים כדורגל שמח. איך זה בתור התחלה?

ברקוביץ' ישב בקצה הבמה והביט כאנתרופולוג על הפרצופים הנישקפים ממולו. את חלק מהעיתונאים הוא מכיר, ואת אלה שלא הוא מקטלג: "ההוא נראה לי מסוכן", הוא אומר לאבי יחיאל השקט, "רואים לפי הפרצוף". כשלוני מדבר הוא מתאפק ומשתדל להיות מנומס, אבל לא מצליח לעצור את עצמו מלזרוק מילה שמשכיבה את כולם מיחיאל ועד נמני. השילוב בין ברקו ורוסו הולך להיות המלבב ביותר מאז נסים כהן ופרסלני. נראה שרוסו עדיין קצת יותר מדי ליצן, ובשביל זה איל יודע להיכנס למוזה של רצינות: "אם לא הייתי רוצה להיות פה לא הייתי בא", הוא עונה לשאלה למה הוא נראה קצת משועמם, ואת השאלה איך יתמודד עם מגרשים כמו פתח תקוה ונתניה, הוא פותר ב"אגיד לניר שאני לא מרגיש כל כך טוב".

קלינגר יודע שאין לו סיכוי לעצור את איל. ליתר דיוק, אני מקוה שקלינגר יודע. הוא גם אמר ש"גדולים וחזקים ממנו לא הצליחו". השאלה האם גישת ההנהגה החופשית שהוא נותן לשחקנים, תוביל להרמוניה מתוזמנת או לדיסטורשן צורמני. המעבר החד הזה, מחזות קשוחה ובוררת מילים, לתדמית הסחבק שמרשה לעצמו לענות ב"תעזוב אותי באמא'שך", קצת קשה לעיכול, כמו כל הקבוצה הזו, שקמה משום מקום.

"הדרייב שלנו הוא הקהל", אמר ברקוביץ', שהפך לדובר הראשי של המועדון, כשהוא משאיר את לוני ודריקס מאחור, והבהיר למי שעדיין לא הבין: הדרייב של הקהל והליגה הוא מכבי ת"א. עם 10,000 מנויים לפני פתיחת קופות, ומטעמי הכסאח שמושלכים על קו חיפה-ת"א, יש למה לצפות העונה מהכדורגל הישראלי.

לאיזה כיוון שלא ינווטו ברקו, רוסו ונמני את הגלשן, הוא הולך לתפוס גלים. כי מכבי של העונה היא קבוצה של צוענים, שהתקבצו להם יחדיו בשביל לעשות דברים יפים עם כדור, וניזונים ממחיאות כפיים סוערות. וגם אם כל הכסף של לוני יירד לטימיון בסופו של דבר, וגם אם האוהל יקרוס, נוכל בסיום להסכים פה אחד, שאהבנו את הקרקס הצהוב.