דפוקים וזרוקים במיאמי ובדטרויט

אחרי שישה משחקים קשים, פיזיים והגנתיים, יעלו ויבואו הלילה בשעה 3 (ספורט 5) דטרויט ומיאמי למשחק שביעי ומכריע, כדי לקבוע למי מהן תהיה הזכות להיות האנדרדוג בגמר ה-NBA מול סאן אנטוניו. בפלייאוף הזה ראינו שני משחקי 7, בין דאלאס ליוסטון ובין אינדיאנה לבוסטון, ושניהם הסתיימו בתבוסות מוחצות בקנה מידה היסטורי (40 ו-27 הפרש, בהתאמה).

גם המשחק השישי בגמר המזרח נגמר בתבוסה 66:91 לטובת דטרויט, בערב שבו קלעו שחקני ההיט את כמות הנקודות הנמוכה ביותר אי פעם בהיסטוריה הקצרה של מיאמי. הסיבה? דווין וויד ישב לו על אזרחי וצפה מהצד, בעקבות פציעה בשריר באיזור הצלעות במהלך משחק מספר 5.

לאיש אחד לא היה ספק שהסדרה תגיע למשחק מכריע, והוא ראשיד וואלאס: "אתם העיתונאים משוגעים לגמרי אם אתם לא חושבים שהנהלת הליגה תשלח כמה חבר'ה, נו אתם יודעים - חבר'ה טובים, כדי שישפטו את המשחק בצורה כזו שתבטיח גיים 7". המשפט הקצר הזה עלה ל"שיד", כצפוי, בקנס של 20 אלף דולר.

מיאמי תחפש גמר היסטורי, בעוד דטרויט תנסה להשיג אליפות באק-טו-באק בפעם השנייה בהיסטוריה, אחרי שעשתה זאת ב-1989 ו-1990.

"אני אתאכזב מאוד אם וויד לא יוכל לשחק ביום שני, במיוחד לאור מה שהקבוצה הזו עשתה ומה שהיא השיגה". למי שייך הציטוט הזה? ללארי בראון, מאמן היריבה.

ללא הפלאש, ההיט היו תלויים לחלוטין בשני אנשים: שאקיל אוניל ואדי ג'ונס. בשלב מסוים במשחק השישי הדיזל ירד לנוח בגלל בעיית עבירות וג'ונס קיבל טיפול בחדר ההלבשה, אחרי שנחתך מעל לעין, ולסטן ואן גנדי נותרה חמישייה של אובר-נגרים, שלא היו מצליחים לזכות גם באליפות מדומה בליגת העל: דיימון ג'ונס, רסואל באטלר, סטיב סמית', יודוניס האסלם ואלונזו מורנינג. לא פלא שלאורך מרבית גמר המזרח השיגו ההיט אחוזי קליעה טובים, במשחק השישי הם החלו להשליך לבנים ולפגוע רק ב-40 אחוזים מהשדה. מדובר בקבוצה שתלויה לחלוטין בלהטוטים של וויד, שמפרק את ההגנה של היריבה.

כבר אי אפשר להתעלם מהעובדה שאוניל לא נראה כמו הענק הלא לוחש שהתרגלנו לראות.הוא מתקשה להתמקם עמוק מתחת לסל, והוא איבד את הכולת להסתובב או לנתר בקלות ובזריזות, כפי שעשה בעבר. בראון משאיר עליו שחקן אחד, לרוב בן וואלאס. שאק סיים עם 24 נקודות, 13 ריבאונדים ו-5 גגות, מאזן לא רע כשלעצמו, רק חבל שמדובר במשחק הטוב ביותר שלו בסדרה, ובקילומטרים. ועוד לא דיברנו על ששת האיבודים שלו ועל החולשה הבולטת בתחום הריבאונדים - רק 7 קרשים בממוצע למשחק בסדרה הזו. במשחק השישי הוא איפשר לפיסטונס לקטוף לא פחות מ-14 כדורים חוזרים בהתקפה. תוסיפו לזה את 16 האיבודים של ההיט ותבינו מדוע האלופים זרקו 22 פעמים יותר לסל. קשה להפסיד בצורה כזו.

אבל להיט בכל זאת יש סיבות לאופטימיות, ובראשן העובדה שהמשחק יתקיים בבית ולא בחוץ. לאורך העונה הרגילה ההיט ניצחו 35 פעמים והפסידו רק 6 בכל פעם שיצא לשחקני הקבוצה לישון במיטה שלהם. בפלייאוף הם הפסידו רק פעם אחת בבית, במשחק הראשון מול דטרויט, לעומת 6 ניצחונות. מבחינה היסטורית, הרוב המכריע של הקבוצות הביתיות לוקחות את המשחקים המכריעים הללו, אז מתברר שלמרות הכל העונה הרגילה אינה כה מיותרת: היא זו שמאפשרת למיאמי להיות קצת יותר בטוחה בעצמה.

לאורך כל העונה שיחקו האלופים במין אפאתיות כזו, שבלטה במיוחד לאור האינטנסיביות הגדולה בפליאוף אשתקד. הפיסטונס הרגיעו את כולם וביקשו לחכות לפלייאוף, אז יציגו את יכולתם האמיתית. ובכן, בסיבוב הראשון הם ישנו במשך חצאי משחקים מול פילדלפיה, חטפו 115 נקודות במשחק השלישי, אבל ניצלו יתרון איכותי בדרך לניצחון 1:4. גם בסיבוב השני, מול חדר המיון בשם אינדיאנה, הרצון הספיק לפייסרס כדי לקחת את המשחק השני בפאלאס ולנטרל את ההתקפה של האלופים, בדרך ליתרון מפתיע 1:2. בחדר ההלבשה ניסו השחקנים להבין מדוע ולמה הם לא מצליחים לשחזר את ההגנה שהביאה להם את התואר, והתעוררו כשהשיגו שלושה ניצחונות רצופים וכרטיס לגמר המזרח. גם מול מיאמי ציפינו לראות הגנה שמורידה את היריבה לאחוזי קליעה נמוכים, אבל זה לא היה המצב.

אולי הבעיה היא בכלל לא בשחקנים, אלא במאמן. לארי בראון טרח לפלרטט עם הלייקרס והניקס לאורך כל העונה, לפזר שמועות על פרישה בגלל מצב בריאותי, או על עריקה מדטרויט כדי לחפש אתגר חדש. במקום שהמוקד יהיה באנשים על הפרקט, האיש על הקווים גנב את אור הזרקורים, ולא בדיוק באופן חיובי.

אבל השיא הגיע בפליאוף הזה, כאשר לפני כשבוע מסרו שני מקורות שונים שמר בראון כבר סגר את הג'וב הבא שלו - נשיא הקליבלנד קאבלירס. לא ברור מדוע ירצה הבעלים דן גילברט להביא לקאבס את בראון כאחראי על מהלכים ניהוליים, אבל זה כבר נושא אחר. לאורך 30 שנות קריירה הצליח המאמן המצוין לעזוב כל מקום עבודה בטונים צורמים ובמהלכים נחשיים מאחורי הקלעים. זה התחיל בניו ג'רזי והמשיך במכללת קנזס,בקליפרס, בפילדלפיה ואיפה לא - בממוצע קבוצה חדשה כל 3 שנים.

"האנוכיות של בראון וההתמכרות שלו לאג'נדה הפרטית שלו האפילה על מה שיכולה היתה להיות סדרת גמר מזרח נפלאה", כעס השבוע פרשן ESPN ביל וולטון, שחקן NBA גדול בשנות ה-70 וה-80 וטרחן לא פחות גדול בימינו אנו. "עכשיו הוא יוצא עוד יותר קטן כשהוא בוחר להאשים את השליח - התקשורת. אילו הייתי שחקן בקבוצה שלו, לא הייתי מקשיב למילה אחת שיש לו להגיד". הכתב המצוין אדריאן ווג'נארובסקי קרא לו: "המאמן הטוב ביותר בליגה, וגם הכי צבוע".

מצד אחד, אפשר לתהות מדוע ההתקפה של האלופים נראית כל כך אנמית ולא יעילה; מצד שני העובדה שהפיסטונס הצליחו לשמור על מספיק ריכוז בתוך הבוקה ומבולקה שיצר מאמנם היא בגדר נס. "הוא איבד מזמן את האמון של השחקנים הותיקים", מספר הכתב הבכיר של ESPN, מארק שטיין. "כשהם מנצחים עכשיו, מקורות בקבוצה מספרים שזה יותר למרות בראון מאשר בזכותו. לכל הותיקים נמאס מהקרקס הזה והם משתמשים בסיפורים כמוטיבציה נוספת".

אבל בלגאן או לא בלגאן, ניצחון נוסף של הבוכנות יבטיח כמה שבועות נוספים ביחד, ואז כולם יגידו את כל הדברים הנכונים וישמרו את המרירות בבטן. ברגע שהם יגמרו את העונה, וברגע בראון אכן יעבור לנהל את קליבלנד, תהיו בטוחים שקופת השרצים תיפתח.

בינתיים המטרה המשותפת היא לדחות את הבלתי נמנע, וזה מתחיל הלילה, במשחק מספר 7.