שבו בשקט עד ספטמבר

שששששש! שששששש, עם אצבע על הפה. ששש! שקט דני נוימן, שקט אבי רצון, שקט כל מי שמחפש בפינות את נבחרת ישראל של גרנט. תיקון, את גרנט עצמו. כן חמישה בהגנה או לא חמישה בהגנה, כן אבי יחיאל או לא אבי יחיאל, כן אוואט או לא אוואט, מאה קילו מזל או מאה טון מזל, התחת של גרנט או החמסה של קשטן – כלום לא משנה. יש לישראל נבחרת אמיתית. אחלה נבחרת.

כי גם אם ישראל היתה מפסידה אתמול בסיכומו של משחק, העיקרון לא משתנה – גרנט הפך את צוות השחקנים שלו ליחידה מובחרת. יחידה נבחרת. הוא ליקט חבורה של לוחמים בנשמה, כאלה שלא ייכנעו עד שימותו (הנה עוד סיבה לכך שאבי יחיאל פתח). גם מי שאינו כזה מטבעו, נסחף תחת המומחה מסיירת מטכ"ל. איפה הם ואיפה חבורת הכוסיות מעידן שרף, שכמו שהמשחק נפתח אתמול היו חוזרים הביתה עם 0-4. או חמש. או שש.

גרנט פתח עם אבי יחיאל. בצרפת הוא הפתיע אותנו עם קלימי סבן. גם עומר גולן שחקן שהוא הביא. כמה קל היה להתנפל עליו בפתיחה עם הליהוק של יחיאל מימין. אבל הטענות שגרנט פחדן איבדו אתמול כל משמעות. החילופים (המושלמים) במצב של 2-2 באירלנד היו גולן במקום קטן, ובלילי במקום נימני. חילופים התקפיים, חלוצים רעננים (שתפקידם לחזק גם את קווי ההגנה הראשונים). יש ביצים לנבחרת.

התוצאה הטובה ביותר שהשיגה אי-פעם נבחרת ישראל בכדורגל, במפגש רשמי, היתה 0-0 מול איטליה במונדיאל 70'. זה היה לא הרבה יותר ממפגן של כסאח ישראלי, מלווה במידות ראויות של מזל ותחמנות, שיחסית אליהם המגננה הישראלית אתמול היתה מופע של בלט קלאסי. אז מה. מי זוכר ולמי אכפת. ישראל עצרה את איטליה בנשק המסורתי שלה – ההגנה. אתמול היא דפקה את האירים בנשק החזק שלהם – המלחמה הקבוצתית. היחידה הנבחרת.

אמרו שזו הנבחרת של בניון, רק בניון. אבל זו לא. מאז סואן כבש ובאדיר כבש ויחיאל כבש ונימני כבש. זו נבחרת של 11 פייטרים, ולא משנה מי נמצא ברגע נתון על המגרש. יש עוד הרבה מה לייצב בנבחרת הזו: אוואט, כשוער, הוא סוג של גאון-מפגר. טל בן-חיים חוזר מול שוויץ, תודה לאל, כי בלעדיו צוות הבלמים מבולבל וחדיר. גם שובו של באדיר יועיל מאוד. חלוץ גדול אין לנו ופיני בלילי המוצהב לא ישחק בשוויץ, כך שנשארנו עם עומר גולן וקטן, שחקן אגף במהותו. לגרנט יש שלושה חודשים לחפש הברקה, אולי שלומי ארבייטמן (וישוחרר ליאור אסולין מעונשו המטופש). אם צריך הוא יביא.

לנבחרת ישראל נשאר עוד משחק אחד כדי להוכיח סופית שנפתחה כאן מסורת מנטאלית חדשה: ווינרים ולא לוזרים, לוחמים במקום פחדנים. וזה דווקא לא המשחק בשוויץ. צריך לבוא לשוויץ כדי לנצח, שוב הלחץ יהיה על המארחים, אבל גם הפסד מתקבל על הדעת (ומשאיר סיכוי) - כל תוצאה אפשרית בין שתי נבחרות שוות, פחות או יותר. המשחק החשוב מהבחינה המנטאלית יהיה דווקא ארבעה ימים אחר-כך, באיי פארו. בדיוק המקום הקלאסי עבור ישראל כדי לקלקל קמפיין שלם. נאמין שלא הפעם.

שוויץ התקשתה אתמול בפארו. בדקה ה-70 היה שם תיקו. אירלנד, שבורה למדי, תתייצב בפארו ביום רביעי. מי יודע, אולי יהיה שם נס. הזכויות לשידור המשחק, אם אני לא טועה, שייכות לערוץ הראשון. נראה אם הערוץ המהולל ישדר, או לפחות ימכור את הזכויות לערוץ אחר. מי שהסתירו מאיתנו את המשחק של ישראל בצרפת, והחביאו שלשום את האולימפית באירלנד, יכולים לפצות אותנו בשידורי המשחקים של הנבחרות האחרות בבית 4. ויהיה לזה רייטינג.

סביר להניח שאף נבחרת לא תאבד נקודות מול פארו. לא בטוח שזה המקרה של קפריסין, שמשקמת את הנבחרת שלה. במובן הזה, המשחק הנוסף שיש לישראל בטבלת הבית, הניצחון (ההיסטורי...) בקפריסין, הוא בגדר יתרון. לשוויץ, אירלנד וצרפת עוד יש משחקים מול קפריסין. עבור שתי הראשונות זה משחק חוץ. נקודה של הקפריסאים באחד משלושת המשחקים האלה, תקפיץ את ישראל מקום בטבלה (שתי נקודות, ואנחנו במצב מזהיר). זה לא מדע בדיוני.

גרנט הוביל את ישראל לעמדה שקשה היה לחלום עליה. לא מעניין אם הוא אישיות אהובה או לא, לא מעניין אם הוא מניפולטור, פרובוקטור, פוליטיקאי או אשמאי. ממש לא משנה. מאמן נבחרת לא אמור להיות הדלאי למה, מאמן נבחרת אמור להביא תוצאות. לצורך הענין, לא משנה כרגע אם ישראל תגיע למונדיאל או אפילו להצלבה. משנה רק דבר אחד – יש לנו נבחרת שאפשר להתגאות בה. שצריך להתגאות בה. עוד קצת רצון, עוד קצת שכל, עוד קצת מזל – ואולי יהיה גם מונדיאל. ובינתיים, לפחות עד ספטמבר – שששששש!