בסכנין שואלים: מה יש לנו חוץ מכדורגל?

לא היה שום עולם על פי סכנין בשבוע האחרון, היתה רק סכנין. שאר העולם פשוט לא היה קיים. ביום שישי בלילה, ערב המשחק "להישרדות או למוות", שהכריע כי סכנין תישאר בליגת העל, עבדאללה גנאים לא עצם עין. "ב-2 בבוקר החברים שלי ואני נסענו לחוף לחכות לזריחת השמש ולהעביר את הזמן עד לבעיטת הפתיחה של המשחק, ב-5 אחר הצהריים". זו היתה המתנה ממושכת תחת לחץ. לחץ, לחץ, לחץ: כשסכנין בשטח, כולם במתח.

בבוקר יום ראשון, לאחר לילה לבן נוסף - הפעם של התפרקות מהלחץ - עיניו של עבדאללה היו טרוטות. הוא נמנה עם אוהדי בני סכנין הבולטים, אבל בשעות האלה הוא חזר למקום משמרתו בימים רגילים ותקע מסמרים ביציע הצפוני החדש, שבו יתמקמו בעונה הבאה אוהדי בני סכנין. זה חצי שנה עבדאללה הוא התגלמות הבנאי הנאמן, המסייע להגשים את חלומה של העיר - חידוש מגרש הבית של קבוצת הכדורגל שלה. "כבר סיימנו לבנות את היציע עבור אוהדי קבוצות אורחות; אני כבר לא יכול לחכות שהמדינה כולה תבוא לשחק כאן", אמר עבדאללה בשקט. "כאן אנחנו עובדים על החלק הזה של האיצטדיון, שבו נעמוד ונצפה במשחקים, והיציעים כבר מתחילים לשיר יחד אתנו. תראו", הוסיף בחיוך, "תראו כמה חכם הפטיש שלי, הוא כבר מכה בקצב החדש: 'סכנין עדיין בליגת העל... בליגת העל... עוד עונה, עוד שנה".

במהלך העונה האחרונה, מאפיין מהותי בהרפתקה של סכנין היה הדרך שבה המועדון הקטן נהפך למייצג כל החלומות, כל השאיפות וכל החרדות של יותר ממיליון ישראלים. כל אימת שסכנין שיחקה מחוץ לגליל נלווה אליה גם טייסיר חזקיה, תושב טירה ואחד מאוהדיה השרופים של הקבוצה. לפני 11 יום, במשחק הלפני אחרון של העונה שהתקיים בפתח תקוה (ובו הפסידה סכנין 4:2 למכבי פתח תקוה), טייסיר עשה כמה וכמה דברים בו זמנית: הוא עישן בשרשרת, פיצח גרעינים, קילל את הקבוצה היריבה, צעק "אדום עולה" לסכנין, גילגל בין אצבעותיו מחרוזות תפילה, ניסה לא להיחנק מרוב התרגשות, הקשיב לרדיו כדי לשמוע בשידור חי על כל התפתחות באחד המשחקים האחרים ועידכן את חבריו ואוהדים אחרים; כל אותו זמן הוא קיבל עדכון שוטף על המתרחש במגרש מתחת... משום שטייסיר הוא עיוור.

"אני עוקב אחרי המשחק מקרוב. אחרי כל משחק. אנחנו לא נפסיד, אני מבטיח לכם. זה תלוי בנו, רק בנו..." פתאום הוא מתפרץ: "יאללה סכנין יאללה! אלוהים, הפועל חיפה מנצחת את באר שבע! עכשיו באמת רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו (דבריו נקטעים כאשר פתח תקוה מבקיעה שער). יא בן כלב, סלים טועמה (כדורגלן בפתח תקוה), אתה בוגד בערבים!"

אבל ביום שבת האחרון, המשחק המסיים והמכריע של העונה נגד עירוני אשדוד, שבו ניצחה סכנין 0:2, נתפש כ"עניין פנימי", משהו שבני סכנין צריכים להסדיר בעצמם: "אנחנו נבחרת המגזר, אבל היום מדובר על ההישרדות שלנו, על יכולתנו להסתמך על עצמנו". ספירה לאחור עד לשריקת הסיום: "ברוח, בדם, נפדיק יא סכנין!" (ברוחנו, בדמנו, נפדה אותך סכנין).

מאוחר יותר בערב, משהובטחה ההישרדות בליגה, נטל כבד נגול מארבעת הבניינים (כל אחד בן שלוש או ארבע קומות), המהווים את מתחם משפחת סואן המורחבת. יותר מתריסר משפחות חיות שם בצפיפות, בנים ובנות, נכדים ונכדות של סעיד חמאד סואן ושל אחיו דיב בדרנה. עבאס, הקפטן של בני סכנין וגיבור הדקה התשעים של ישראל הודות לשער השוויון שהבקיע במשחק מוקדמות הגביע העולמי נגד אירלנד באיצטדיון רמת-גן לפני כחודשיים, הוא הצעיר מבני דורו בשושלת המשפחתית. זהו מקום מלבב, שבו ילדים מחליפים ביניהם אופניים באותה טבעיות שבה הם מחליפים מסירות על רחבת בטון, המשמשת לכדורגל כמו גם כמרחב מחיה משותף. בלילה המגרש נהפך ליציע: מסובבים את הטלוויזיה כדי שהמשפחה כולה תוכל להתאסף בחוץ ולצפות במשחק ממעגל של כיסאות פלסטיק - כשאורות זרקורים מהגגות מחזקים את האשליה של מגרש כדורגל.

עבאס התכבד בכוס תה, שכנים קפצו לברך אותו, את המשפחה ואת עצמם ב"מברוק"; הוא חילק חתימות (בערבית ובעברית) על גלויות, שעליהן תצלום של הנבחרת הלאומית.

כל תשומת הלב של המשפחה כבר מתמקדת בשאלה אם בדבלין, במשחק החוץ נגד אירלנד שייערך בשבת הקרובה, הבן האהוב, בנה של סכנין כולה, שוב יציל את ישראל במאבק "לחיים או למוות" שלה - בדרך למשחקי הגביע העולמי. "הבטיחו לי שוויון 0-0 ואני מוותר על החלק שלי", אמר עבאס בצניעות.

בעקבות הניצחון של סכנין מוקדם יותר, שהבטיח את הישארותה בליגה, חזרה והופנתה לעבאס ולראשי הקבוצה השאלה: מה היה חשוב יותר - הזכייה בגביע המדינה בשנה שעברה או ההישרדות בליגת העל היום? במגרש הבית של עבאס לא היה שום ספק: גם בעיני אשתו סאפה וגם בעיני אביו, הרגע הגדול של שנת הכדורגל האחרונה לא היה אחד משני אלה; היה זה הרגע שבו עבאס הציל את ישראל.

אבל מאז, התהילה פינתה מקום ללחץ. סואן, גיבור ללא רגע של חסד, צריך היה להתמודד עם הספקות שהתעוררו בלבבות האוהדים כאשר בני סכנין נדחקה אל הקיר והסתמנה כיורדת אפשרית מהליגה. "פשוט אי אפשר לתאר איזה לחץ גדול היה על עבאס", סיפרו בני המשפחה, "כאילו הוא לבדו נושא את הקבוצה, כאילו הוא לבדו אחראי לביצועים הגרועים שלה". "למרבה המזל יש לו כתפיים רחבות", אמר סעיד חמאד. "הוא מאמין בעצמו", תרמה סאפה את חלקה לדיון. "אם למדנו משהו בעונה האחרונה זה היה דבר אחד - אם אתה חזק ומראה את כוחך ליריבים שלך, הם מאמינים בכוח שלך, הם מכבדים אותך ואתה, בתורך, מאמין בעצמך".

הערכה עצמית היא עניין קיומי. לאורך כל העונה היה זה מאבק קיומי, מאבק מתוך הסתמכות עצמית של מיעוט על הישרדות בליגת ההתקבלות של ישראל.

מחמוד ראליה, הכרוניקאי הכותב על כדורגל בעיתון המקומי "אל אהלי", אמר: "יכול להיות לנו יתרון של 0:2 חמש דקות לפני שריקת הסיום, אבל אני לא קם על רגלי, אני לא מחליף מקום, אני לא מניע שריר - אם אזוז, אם אשנה משהו, אנחנו עוד עלולים להפסיד". אבל לא צריך להיסחף, ניצחון במשחק והישרדות בליגה אינם ניצחון שלם, הוא מתריע. "בליגת הכדורגל, המרב שהשגנו הוא לכפות תיקו על הרוב היהודי. אבל לליגת ההתקבלות הלאומית אנחנו, המיעוט הגדול במדינה, לעולם אפילו לא ניכנס. לעולם לא!"

"נכון, אנחנו עדיין לא בליגת ההתקבלות הלאומית", הודה מונדר חליילה, דובר הקבוצה, "אבל אנחנו מעמידים אתגר רציני בדרך לקידום אל הליגה הזאת. כל שער בעתו. לאט לאט אנחנו צוברים נקודות, מבקיעים שערים ובהדרגה אנחנו מתנחלים בלבבות הרוב".

המערכה להתקבל בליגה, בחברה, לשרוד בליגת ההתקבלות, היא האתגר שאותו הם הזניקו לזירה הלאומית. זה לא אתגר קל לישראל. כאשר האתגר הוא פוליטי במובהק ותובעני, קל כל כך לרוב להדוף אותו ולהתחמק ממנו בתירוצים. אתגרים בנוסח הישן מחדירים פחד, יוצרים התנגדות לשינוי. אתגר הכדורגל של סכנין יוצר מגרש משחקים מאוזן, המאפשר לרוב להתמודד בו עם היעד של איך להתייחס לחתירת המיעוט להשתייכות.

כל לבו וכל מאודו של עבדאללה נתונים לבני סכנין. "אני מוכן לתת את החיים שלי רק כדי שיהיו בפנים". הוא גם חייל רגלי באתגר הזה. עבדאללה, הרביעי משבעה אחים ושתי אחיות, לא רצה שסאמר (אח מבוגר ממנו) ילך למשחק הקובע בשבת, ויסכן את שמו הטוב בשדה הקרב הזה. סאמר הוא בוגר אוניברסיטת בר-אילן ומורה. "הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות מעורב, זה יכול להיהפך למלוכלך, הקריאות לפעמים פוגעות; הוא צריך לצפות במשחק בבית ולתמוך בנו משם". בחזית קורה לפעמים שלהט הכדורגל משתלט, ובתוכו נעלמים אפילו חלומות ההתקבלות הטהורים ביותר.

אבל הכל התנהל כשורה. עבדאללה אולי מותש מה"קרב", אבל עכשיו הוא יכול להצטרף לפטיש המזמר שלו - "עוד עונה, עוד שנה", שר החייל שנהפך לחלוץ, בונה האיצטדיון-בהתהוות, חוד החנית של רעיון, של תחושה, שיום אחד עוד יהיה להם מקום במדינה הזאת.

מוחמד בשיר, ראש העיר סכנין, הגיע לאיצטדיון הנבנה כדי לבדוק עד כמה ירוק הדשא שנשתל באחרונה. הוא סיפר בארשת ניצחון שלשכת ראש הממשלה אישרה זה עתה, שארבעה מיליון השקלים הדרושים להשלמת האיצטדיון כבר נמצאים בדרכם. "כל ישראל יודעת שאנחנו עכשיו כאן במגרש שלנו", אמר, "אנחנו חלק בלתי נפרד".

אבל אפילו עם מגרש משלהם בהישג יד - מקומם בישראל, היותם "חלק" בישראל, נאמד הכי טוב לא על ידי מה שיש להם אלא על ידי מה שאין להם, ועל ידי הדברים שהם זקוקים להם. ואלה שאלות שראשי ליגת ההתקבלות עדיין צריכים להתמודד אתן. "מה יש לנו חוץ מכדורגל?" שאלתו של עבדאללה ממשיכה לאתגר את ראשי הליגה הזאת.