עובדה או אגדה

כמו כל שבוע, הפינה "עובדה או אגדה" באה לבדוק את דעות המומחים שלנו בכל מה שקשור לעניינים הבוערים שעל סדר היום.

גיל קדרון - עובדה:

אם הבאקס רוצים שמייקל רד ייישאר, הם לא יכולים להביא עוד שחקן לעמדות 2-3, שם הוא יושב יחד עם דזמונד מייסון המצוין. בוגאט יישתלב יופי ויקבל ישר את כל הדקות שהוא צריך, ואולי זה יספיק לבאקס כדי לחזור לפליאוף אחרי שנה אחת בחוץ. חמישייה של טי ג'יי פורד, רד, מייסון, ג'ו סמית ובוגאט יכולה לעשות נזק. בחירה בוויליאמס תאותת לרד שאין לו יותר מדי למה להישאר, כי הבאקס לא מנסים לנצח עכשיו.


אסף רביץ - עובדה:

מרווין וויליאמס נחשב לכשרון גדול, אבל בדראפט מוכשר יותר הוא לא היה מועמד לבחירה ראשונה. הוא לא הראה דומיננטיות, בפלייאוף המכללות מהסוג של אוקאפור וכרמלו בשנתיים האחרונות ונחשב בעיקר להבטחה ענקית. הוא לא מגיע עם תעודת ביטוח, לכן לא שווה לבזבז עליו הזדמנות להשיג סנטר אמיתי, טוב ומגוון כמו בוגאט. סנטר טוב זה מצרך נדיר בליגה, כבר שנים שלא היה אחד כזה בדראפט. למילווקי אין גבוה רציני, חצי ליגה רבה על הבודדים שיש, ולכן הבאקס פשוט לא יכולים לוותר על ההזדמנות לקחת את בוגאט. בטח לא בשביל וויליאמס.


דוד רוזנטל - אגדה:

ההיסטוריה מלאה בכשלונות של קבוצות שבחרו את השחקן שמתאים לצרכים שלהם. מייקל ג'ורדן הלך שלישי בדראפט של 84' מהסיבה הזו. מרווין וויליאמס הוא השחקן הטוב ביותר בדראפט הזה והוא צריך להגיע למילווקי. אם הבאקס לא בונים עליו, אולי עדיף להם טרייד, אבל כל עוד הם בוחרים במקום הראשון, הוא איש שלהם. ולגבי בוגאט, כשחושבים על בחירות גבוהות של שחקנים לבנים ב-NBA, השמות שעולים לראש הם ואן הורן, לייטנר ובראדלי. אי אפשר להתעלם מהיסטוריה.


דן לזר - עובדה:

לא מתוך שמרנות, אבל אולי דווקא מתוך תחושת מצוקה. מילווקי צריכה הרבה דברים, ובין היתר היא זקוקה לגבוה טוב. כל הפרשנים מדברים על בוגאט כבחירה הראשונה ועל מרווין וויליאמס ככישרון גדול. בפוטבול הטקטיקה הטובה ביותר היא להביא את השחקן הטוב ביותר שנשאר על הלוח, אבל מי אמר שבוגאט פחות מוכשר מווילאמס?
המספרים ודקות המשחק של שני הטאלנטים מראים שבוגוט הוא הצלחה מוכחת, וזה חשוב כשחייבים תוצאות, ועכשיו. ואולי, שחקן מהסוג של דיבאץ' עוד יכול לעזור לשכנע את מייקל רד להישאר.

גיל קדרון - עובדה:

אלן אייברסון חיבב את ג'ים אובריאן. אבל הוא מת על מוריס צ'יקס. וכריס וובר בכלל לא סבל את אובריאן. אלו כבר סיבות מספקות להשתדרג מהעונה המאכזבת. AI כבר אמר שיעשה הכל בשביל המאמן החדש שלו, מה שמרמז שהעונה הבאה תיראה כמו העונה הקודמת, שהייתה בקליבר של MVP. אולי אובריאן הוא מאמן יותר מתודי, אבל בטוח שהוא גם יותר עקשן. תחת המשטר החדש סם דאלמבר ישחק כמו שהוא יודע, ווילי גרין יקבל דקות, ול-CWEBB יהיה את מחנה האימונים כדי ללמוד את הקבוצה. הסיקסרס יסיימו גבוה יותר מהמקום השביעי.


אסף רביץ - עובדה:

טוב, נצטרך לצאת מהנחה בכלל לא פשוטה שוובר ואייברסון הולכים להיות יחסית בריאים בשנתיים הקרובות. אם זה אכן יקרה, קשה להאמין שצ'יקס יצליח פחות מאובראיין כי פילי של אובראיין נראתה רע, גם בתקופת וובר. השיפור בסוף העונה ובפלייאוף קרה בעיקר כי אייברסון נכנס לטראנס על-טבעי. צ'יקס יהיה חידוש ל-AI, שעד היום עבד עם מאמנים לבנים, מבוגרים ושיטתיים. בפאזה הנוכחית שלו, של שחקן שכבר השיג הכל חוץ מטבעת, צ'יקס הוא מהבודדים שמסוגלים לדבר על ליבו, לעזור לו לעזור לשחקנים סביבו להפוך לטובים יותר. והכוונה היא קודם כל לוובר שיצטרך להתרגל למעמד ולמקום חדש. צ'יקס הוא מאמן של שחקנים שמזמן לא נתקל בשחקנים שבאמת רוצים להצליח ולא תמיד יודעים איך. הוא מתאים לפילי והתחושה שלי היא שהשילוב הזה יעבוד.


דוד רוזנטל - אגדה:

כל שילוב עם וובר לא יצליח בפילי.


דן לזר - אגדה:

עם כל הכבוד לצ'יקס, ועם כל הכבוד לאובריאן, עדיין שתי הצלעות האחרות חזקות יותר מזו האחת. וובר ואייברסון הם אולי שני השחקנים הכי קשים כרגע לאימון בליגה, והשילוב בין השלושה תלוי יותר בהם מאשר בצ'יקס, עובדה שבדרך כלל מרחיקה מאמנים כמו תפוח אדמה לוהט. אולי מו ינקה את האוירה, אבל עדיין ה-76 במרחק ברך אחת (ואגו לפי משקל) מעוד כשלון מהדהד בשנה הבאה.

גיל קדרון - עובדה:

הילד עוד לא בן 23 וכבר נותן מול טים דאנקן והספרס סדרה מהסרטים. מדובר במכונת התקפה בלתי ניתנת לעצירה, גם בפיק אנד רול, גם עם הגב לסל, גם עם הפנים לסל בכדרור, וכעת גם עם ג'אמפ יציב מחצי מרחק. יש לו כוח מתפרץ ובו בזמן זריזות כמו של האקים אולג'ואן. בכל שנה רואים שיפור, ואין ספק שבקרוב הוא ילמד איך לשמור טוב יותר באחד-על-אחד, ואיך לעשות בוקס-אאוט יעיל בריבאונד ההגנה - ואז תעמוד בפני הליגה מפלצת אימתנית. וכפי שאנחנו רואים השנה, בפליאוף הוא מעלה את המשחק שלו, כך ששומדבר לא יעצור בעדו.


אסף רביץ - עובדה:

אמארה הוא תופעת טבע. גבוה אתלטי ברמה כזאת מגיע אולי פעם בדור. כרגע לא נראה שיש מישהו שיכול בכלל לשמור עליו, מלבד אולי בן וואלאס. עופר שלח אמר פעם שאם הוא יתחיל לקלוע מחצי מרחק אפשר יהיה לסגור את הליגה, והוא רק הולך ומשתפר בתחום הזה. לילד הזה (בן 23, יותר צעיר מוויד) יש המון מוטיבציה והוא כבר צובר נסיון בזמן אמת. ולא פחות חשוב, הוא נמצא במערכת חכמה ובריאה שחושבת בגדול ויודעת מה הוא צריך כדי להשתפר. ויש לו עוד חמש שנים עם סטיב נאש. זה מספיק כדי לשחק ביוני כל שנה עד סוף העשור, וגם מספיק כדי לקלוע 30 ומעלה בכל סידרת פלייאוף.


דוד רונזטל - אגדה:

מי שחושב שאמארה הוא שחקן טוב היום, שיחכה שנתיים. הוא יהיה מפלצת. אבל הרבה מהמושג "אחד הגדולים בהיסטוריה", בא עם המיתוס שנבנה איתו. כרגע נראה שלאמארה אין את השיק והוא לא משחק בקבוצה עם אפיל מספיק גדול כדי לקבל את התואר הערטילאי הזה. ספק אם אפילו רג'י מילר ייזכר כאחד הגדולים בהיסטוריה, לכן נצטרך לחכות הרבה מאוד שנים כדי לראות מה יקרה אצל אמארה.


דן לזר - אגדה:

אמארה סטודמאייר גדול, גדול מאד. אבל, יש לו עוד כברת דרך לעבור כדי להיחשב לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה. יש מעט מאד שחקנים אשר זוכים להיכלל ברשימת הגדולים מכולם, חלקם זוכה להכרה הזו רק בסוף דרכו אחרי הרבה הישגים, ואחרים מקבלים את התווית הזו עוד בגיל צעיר, לפני הפריצה (ג'ורדן, לברון וכדומה). חובת ההוכחה עדיין על אמארה, ולמרות שתי עונות וחצי מצוינות הוא עדיין לא משאיר תחושה של מי ששייך לקבוצה נבחרת ומצומצמת של הגדולים ביותר. חלק מהגדולה היא בחוכמת המשחק, ולמרות שאמארה מגוון (אבל לא מגוון מספיק) הוא עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל להתאים עצמו לשיטות משחק שונות, ולשחקנים שונים. עוד 3 עונות אהיה מוכן לשקול את דבריי שנית.

גיל קדרון - אגדה:

חבר'ה, צריך להתכונן לזה נפשית - שאק כבר לא יהיה בריא בפליאוף הזה. וואט יו סי איז וואט יו גט. קשה לראות אותו סוחב שבעה משחקים נגד הפיסטונס ואז מגיע בשיא כוחו לקרב התכתשויות מול דאנקן ונאצר מוחמד. או שמא הוא יאלץ להתחיל לרדוף אחרי אמארה במעלה הפרקט. תשכחו מזה, הירך של הדיזל קברה את הסיכויים של ההיט לאליפות.


אסף רביץ - אגדה:
הפלייאוף תיכף נגמר, שאק כבר לא יחלים השנה. מיאמי תצטרך להסתדר עם שאק מוגבל ועם התהיות מה היה קורה אילו הוא היה בריא. גם ככה שאק הוא פקטור עצום במיאמי, אבל כשאלדן קמפבל מצליח למנוע ממנו לעשות סל באופן שיטתי, אין ספק שזה לא השאק האימתני שאנחנו מכירים, ושככה יהיה קשה מאוד למיאמי ללכת עד הסוף. אני לא חושב שמיאמי תיקח אליפות השנה, לכן השאלה הגדולה יותר היא היכולת של שאק להתאושש מהפציעות לקראת השנתיים הבאות. זה היה ההימור הגדול של מיאמי (ושל הלייקרס), ורק בעתיד נדע אם הוא השתלם.


דוד רוזנטל - עובדה:

שאקיל לא בקו הבריאות ומיאמי שומרת בינתיים על יתרון הביתיות מול דטרויט (2:2). אבל חשוב לזכור ולתמוך בקו שהצבנו על השאלה על וויד לפני שבועיים: עדיף למיאמי חצי שאק מאשר בלי שאק (ויש שחקנים שזה לא נכון לגביהם, בראיינט למשל). בלי שאק, אפילו פצוע, מיאמי לא מוליכה את הסדרה. אם היא תעבור את הפיסטונס, גם עם שאק מוגבל מיאמי תיתן פייט טוב לספרס, בהנחה שיעלו.


דן לזר - עובדה:

שאקיל בריא ימצא סביבו צוות מסייע שאינו נופל מזה של הלייקרס עד לפני שנתייםו ודווין וייד, שבשיאו אינו נופל מקובי (לפחות לא מזה של האליפות הראשונה). ההבדל הוא בגיל בלבד, וכמו שאומרים - שאקיל לא נעשה יותר צעיר. למרות הכל, המשחקים בסדרה על כה מול דטרויט מוכיחים כי אם אוניל היה בקו הבריאות, הוא יכול היה להוסיף למיאמי את המימד שחסר לה כדי לעלות למדרגה האחרונה, וגם כך לא חסר לה הרבה. מה יהיה בגמר מול אלופת המערב זה כבר סיפור חדש, אבל עם הדיזל יהיה בריא - מיאמי היא מועמדת רצינית ללכת עד הסוף. דאנקן (או אמארה) אינם דומיננטיים מספיק כדי להאפיל על הענק הלוחש, והצוות המסייע של מיאמי עשוי להספיק.