רוסו - ממועדון הזהב לבית גיל הזהב

במאי, יום חמישי, השעה 23.17 בדיוק. על במת מרכז הקונגרסים בחיפה ניצבים רוב שחקני מכבי חיפה בהווה. הקהל מריע לאלופים החדשים. גם לג'ובני רוסו שזכה בתואר נוסף מההפקר, למרות שלא תרם אפילו אגל זיעה אחד להשיגו.

בימים כתיקונם, ובמועדון אחר, כדורגלן שב- 17 בנובמבר ימלאו לו 33 זוכה למתנת "שלום ולא להתראות". במועדון הזהב, להבדיל ממועדון גיל הזהב, יודעים להצדיע גם לכאלה שתרומתם השנה שאפה לאפס. הנשיא יעקב שחר מתייעץ עם הקרואטי, זה מהנהן בראשו. שחר שולח את ידו השמאלית קדימה, כאומר: "לך אתה". רוסו מניח את ידו על כתפו של הנשיא, המשיח שלו, ושולח אותו לבשר לאלפיים הצופים: "רוסו יישאר איתנו במכבי חיפה". מלבד תרועת חצוצרות, ההדים הגיעו רחוק. עשרות צופים עזבו את מקום מושבם, כמו חשבו שהם ביציעי קריית אליעזר, ופתחו בריקודי שמחה. התקשורת מיהרה לדווח, לפני שיסגרו את גיליונות המחר.

19 במאי, שעה בלתי ידועה. על הבמה החגיגית ניצבים הנשיא יעקב שחר ומולו שני הזרים הכי טובים והכי משמעותיים בתולדות מכבי חיפה- ז'וטא (ריימונדס ז'וטאוטאס) ויעקב ( כך כינו את הניגרי יעקובו איגביני).

השניים באו לעשות כבוד למכבי חיפה ולנשיאה. באו במיוחד. לא מתל-אביב ולא מירושלים. מליטא ומאנגליה. כולם היו בניו של הנשיא שטיפח אותם וזכה לראות פרי בעמלו. ז'וטא יצא ליוון לזכות עם פאנאתינייקוס ב"דאבל", ו"יעקב" העלה את פורטסמות' לפרמייר ליג והיום הוא בדרך למעלה. גם הוא יגיע רחוק.

בנובמבר 2003 באיצטדיון ה"מאסטיה" בולנסיה. משחק ראשון בגביע אופ"א. בין האוהדים החיפנים, צמוד-צמוד, יושב יוסי בניון. כוסס צפורניים ומתפלל שניר (התמנון) דוידוביץ וחבריו יחזיקו מעמד בגיהנום הספרדי. כשהשופט הסקוטי קנת קלארק שורק לסיום, בניון מתחבק עם כל מי שניצב לידו. שחר, צ'יזיק ומי לא.
לרגע לא עלה בדעתו של ה"ילד" לחשוב שהמשחק ההירואי של חיפה, שהסתיים ללא שערים, גזל מחייו מספר שעות. לא בגלל המתח, רק בגלל השעות ש"ביזבז" בנסיעות הלוך ושוב.

30 בדצמבר 2001 בקריית אליעזר. תשעים דקות עצובות. משחק צדקה שאירגן הנשיא יעקב שחר לזכרו של רובי שפירא ז"ל, נשיאה של הפועל חיפה שמת בנסיבות טראגיות. בהרכב מכבי מופיע הקשר האוקראיני סרגיי קנדאורוב שקיבל צו 8 מהנשיא הירוק ומיד עלה על המטוס כדי להשתתף במחווה שבסיומה התעשרה קופת הפועל המדולדלת במיליון שקלים.

ה"פליק פלאק" שביצע ג'ובני רוסו והדרמטיות שבדמעות התנין שלו, לא הצליחו לרגש איש. דווקא חבריו לשעבר, השחקנים הנמצאים בסגל נבחרת ישראל, הגיבו כראוי. בשורה התחתונה איש מהם לא מצטער שרוסו עוזב. הבחורים המנוסים הללו כבר עברו כמעט הכל בכדורגל, למעט זכייה בגביע אירופה. אחרי שתותחים כמו איגביני, ז'וטאוטאס, בניון, קנדאורוב, פראליה, קלשצ'נקו, עטר, מיכאלסקי, רביבו, ברקוביץ ואחרים עזבו, קשה להתרגש מעזיבה של שחקן שעתידו מאחריו.

שחר רצה להשאיר את ג'ובני במערכת, ולא כשחקן מוביל. כמו במקרה של ז'וטאוטאס, דוידוביץ ואחרים, במכבי חיפה לא מפנים עורף לפצועים. הרי בקלות ניתן היה ל"הקפיא" את רוסו ולהביא על המשבצת שלו שחקן זר חמישי, ולא עשו זאת, מתוך אמונה ורצון לראות את רוסו מתאושש וחוזר לשנה-שנתיים נוספות, כדי לאפשר לו לסיים את הקריירה במועדון גדול בקנה מידה ישראלי. עד שהגיע למכבי חיפה שיחק רוסו בקבוצות בעלות הישגים מזדמנים.

בארבע השנים ה"ירוקות" שלו, נפתחו לקרואטי העיניים. פתאום הוא משחק בצ'מפיונס-ליג, לפתע הוא מגיע להרכב הראשון של נבחרת קרואטיה. והוא בכלל חשב, ארבע שנים קודם לכן, שישראל תהפוך את הקריירה שלו לבית קברות ספורטיבי.

איש לא מצפה מרוסו לתודה. הוא נתן עונות יפות, תרם המון למכבי חיפה בליגה, בגביע אירופה ואפילו הפנדל האומלל שהחטיא מול מכבי תל אביב בגמר 2002 לא יגמד את תרומתו למועדון הזהב, להבדיל ממועדון גיל הזהב, לשם כנראה מועדות פניו.

נימוקים רבים מלווים את רוסו מאה קילומטרים דרומה. כסף, החלפת אווירה, היעדר ביטחון לגבי ההרכב הראשון וכפי שאמר לדני ענבר מערוץ הספורט " קשה לי עם רוני לוי, הוא לא מאפשר לי להתבדח באימונים". אמאל'ה, מסכן.

למזלו הטוב של ג'ובאני שהוא נחת במועדון שיודע למלא את השורות בשחקנים טובים, גם כאשר נדמה לאלה מבחוץ שהקבוצה נפגעת. כשרוני רוזנטל נמכר לברוז' הבלגית, מיד דאגו להנחית בארץ את דניאל בריילובסקי. כשראובן עטר העדיף את הפועל חיפה, מיד הובא חיים רביבו. כשאייל ברקוביץ עזב, לא נמצא לו מחליף, מתוך הכרה שאם בשנתיים האחרונות שלו במכבי חיפה לא הצליח להוביל אותה לאליפות, כנראה שהסיבות לשתי האליפויות הקודמות לא הסתכמו רק ברגליו. כשקנדאורוב נמכר לבנפיקה הביאו את איציק זוהר. וכך הלאה והלאה. פעם הצליחו, פעם פחות, אבל תמיד מכבי חיפה נשארה קבוצת צמרת.

אוהדיה, בניגוד לקבוצות אחרות, כבר נמצאים באירופה. דייויד בקהאם עזב את מנצ'סטר יונייטד בשקט, מייקל אואן את ליברפול וגם במכבי חיפה אף אוהד לא שכב מתחת לגלגלי המטוסים שלקחו את הכוכבים למחוזות אחרים. הם כבר חושבים קדימה, מתעסקים עם הסגל שינסה בעונה הבאה להגן על התואר. במכבי חיפה מסתכלים לאחור בערגה, רק כדי להיזכר בכוכבים הרבים שלבשו את המדים הירוקים.
יוסי בניון חוזר ומשנן ש"אם אי פעם אחזור לשחק בישראל- רק במכבי חיפה" ולא מדובר במס שפתיים. איש לא מנע מבניון, ז'אנו, יעקובו ואחרים להפגין את כשרונם במגרש ומחוצה לו, ויותר מזה. עד שג'ובני רוסו הגיע, וטוב שהגיע כדי לראות את ההבדל בין מכבי למועדונים האחרים, לא נשמעה טענה משונה שמפריעים לו להפגין את כישוריו הליצניים. גם לקבל מאות אלפי דולרים וגם להתלונן, כנראה שמדובר לא רק בשחקן מצוין ( לשעבר ?) אלא גם בסטנדאפיסט מתוסכל. ברגע שנעל את דלתות המועדון מאחריו, רוסו הפך לנחלת העבר. לרוע מזלו, מכבי חיפה זכתה באליפות, בלעדיו, בקלות בלתי נסבלת, אליבא הפרשנים בגרוש המסתובבים בינינו על כל שעל.

חבל שלרוסו לא היה מספיק אומץ לגשת ולמיקרופון, באותו ערב חגיגי ולהודיע: " חברים, היה לי נעים מאוד ארבע שנים, תרמתם לי המון, הוצאתם אותי מהקבר, החזרתי לכם את כל מה שיכולתי וסאלאם עלייכום". בטוח שכולם היו מריעים להחלטתו האמיצה, מבלי שיזדקק לכל ההתפתלויות מעוררות הגיחוך.

תם ונשלם. עוד שחקן גדול, שתרם שלוש שנים נפלאות ( את הרביעית קיבל כבונוס) עזב את מועדון הזהב. אם במועדון גיל הזהב ישחזר חמישים אחוזים מיכולתו, הרוויחו.רק שלא יאשימו את מכבי חיפה שהיא מייצאת סחורה סוג ב'. עד היום, כל מה שחיפה "מכרה" הלך טוב בשוק. במקרה הזה, תפוח רקוב אחד לא יצליח להרוס ארגז שלם.