מסע הקסם המסתורי

ראיתי אוהדים שיכורים מתנדנדים כקופים מצמרות העצים. הם התנדנדו גם ממרפסות הבארים המקומיים ומכל פינה במרכז העיר. אוהדים עם חולצות אדומות שרים ללא הפסקה עם פחית בירה ביד, 24 שעות ביממה, ללא הפסקה או רגיעה. משפחות, זוגות, קבוצות של נערים, אנשים בגיל העמידה עם קרחת וזקן, אנשים עם חליפות יוקרתיות ושמנמנים עם גופיה וקעקוע ענק עם סמל הלייבר-בירד של ליברפול. כולם באו לאיסטנבול כדי לחזות במשהו גדול, משהו היסטורי. הם גם באו כדי לעשות כיף בלי קשר לתוצאה, אבל כולם הרגישו שהגביע הזה שייך לליברפול.

ליברפול מתחרזת עם איסטנבול והאוהדים כבר מנצלים זאת בשירים שלהם, אבל מסתבר שזו לא העובדה היחידה שגרמה להם להרגיש כל כך בטוחים ונינוחים לגבי הגמר. "לפני כל זכיהי שלנו קרה משהו שמתקשר לשנה הנוכחית. אני לא זוכר בדיוק, אבל בעונה של הזכייה ב-1977 סיימנו במקום החמישי, ב-1978 האפיפיור נפטר וזכינו בפעם השניה, צ'רלס התחתן ב-1981 כשזכינו פעם נוספת בגביע. ויש גם קשר לתוכנית שירדה ב-1984 מלוח השידורים של ה-BBC ואז חזרה - השנה היא ירדה שוב. הכל מתחבר. אנחנו מרגישים טוב", אומר כריס סמית, אוהד צעיר שהיה בן 4 באליפות האחרונה של ליברפול וגדל רק על הסיפורים.

נזכרתי בידידה בריטית שלי, שבשנות השלושים לחייה עדיין לא מצאה חתן מתוך בחירה. היא טענה כי בני גילה שתיינים ללא תקנה. מה היתה האישה בבית אומרת על ההוללות באיסטנבול? "להיות אוהד ליברפול זה לשתות ולשיר ולהיות במצב רוח טוב. חוץ מזה, כל מי שמתחתנת או יוצאת עם אוהד ליברפול, יודעת שהיא במקום השני". השעה היתה 1:30 לפנות בוקר, בלילה שלפני המשחק, ולמרות כמויות האלכוהול העצומות מצליחה החבורה של כריס לשלוף תשובות בלי להתבלבל. "אנחנו לא שיכורים. שתינו רק חמש בירות".

תושבי ליברפול מכונים סקאוזרים, על שם המבטא המיוחד של תושבי העיר, שנקרא "סקאוז". אחת הסברות היא שמקורו של השם הוא בתבשיל מלחים עתיק מבשר כבש, שעבר גלגולים שונים. מקור השם "אפילו חלק גדול מתושבי ליברפול לא יודעים מאיפה בא הכינוי שלהם - סקאוזרים", אומר אוהד וולשי שטוען כי בווילס ליברפול היא הקבוצה האהדה ביותר, בעיקר בגלל הקרבה הגיאוגרפית אבל גם בשל איאן אחרים. "לופ-סקאוז זה תבשיל ירקות פשוט, זול ולא הכי טעים שהיו מכינים האירים בתקופת הרעב. באותה תקופה הם נדדו לסקוטלד ואלו נדדו לוויילס כדי לחפש אוכל. הוולשים נדדו לליברפול וכך עבר המאכל הזה לעיר הקרובה ביותר לגבול והפך לסמל שלה בעיני האנגלים".

זו רק דוגמא אחת למודעות ההיסטורית של אוהדי ליברפול. הם מעבירים מדור לדור שירים על ביל שאנקלי, בוב פייזלי, ג'ו פייגן וקני דלגליש. מצד שני, הסקאוזרים לא קנאים לגבי מקום הולדתם של כוכביהם. כריס מסביר את העניין בפשטות: "מה שחשוב זה שמי שמשחק יהיה טוב. הקבוצה שזכתה באליפות האחרונה היתה מורכבת כמעט כולה מסקוטים בגלל המאמן (דלגליש), עם שני אנגלים בלבד. אנחנו רוצים להיות קבוצת צמרת שוב ולא אכפת לנו מאיפה השחקנים".

חבר של כריס מוסיף: "ברור שאנחנו רוצים שיהיה סקאוזר בקבוצה, אבל זה לא הדבר הכי חשוב לנו. לואיס גרסיה וצ'אבי אלונסו שחקנים טובים ואנחנו אוהבים אותם. אואן, לעומת זאת, עזב ואני לא יכול להגיד שמישהו הזיל דמעה - אולי בגלל שזה היה צפוי, אחרי שהוא לא הפסיק לדבר על זה במשך חמש שנים". שאלתי אם הגישה לגבי סטיבן ג'רארד דומה. "גם אם סטיבי יעזוב לא נבכה, למרות שבחודש האחרון הוא ריכך את האמירות שלו ופתאום מחלק מחמאות לחברים שלו, משהו שהוא לא עשה כל העונה", אמר כריס. "גם אם הוא יעזוב יש לנו את אלונסו שהוא שחקן ברמה עולמית, אני לא מודאג. הוא לא משחק טוב כבר ארבעה חודשים ותמיד הוא יהיה בהרכב בגלל המעמד שלו. בגמר גביע הליגה הוא היה השחקן ה-12 של צ'לסי - הייתי שם ולא האמנתי".

מיותר לציין שלאחר המשחק הנימה לגבי ג'רארד משתנה: "עכשיו הוא בחיים לא יעזוב. הוא רצה ללכת כדי לקבל סיכוי לזכות בגביע אירופה ועכשיו הוא זכה בו. אני לא מאמין שהוא יילך", סיכם אוהד ממוצא פקיסטני במהלך הדרך הארוכה מהאיצטדיון למלון. "אם הוא יישאר יש לו סיכוי להפוך לסמל ברמה של שחקני העבר הגדולים. כולם מקווים שאחרי הכל הוא יישאר. אפילו צ'לסי, המלוכלכים האלו, לא יצליחו לשכנע אותו לעזוב". אותו אוהד, תושב לונדון, סיפר שכשהיה ילד הלך למשחק של הקבוצה האהדה על אביו - ווסטהאם. באותו משחק ליברפול ניצחה, ומאז הוא החל לעקוב דווקא אחרי האדומים מאנפילד. עד היום הוא מבקר במשחקי הבית של הקבוצה כמה פעמים בשנה.

הסקאוזרים שמחים שז'וזה מוריניו, שהיה מועמד להגיע לאנפילד בקיץ שעבר, לא נחת בליברפול. הם פשוט מתים על רפא בניטז. הם אוהבים את צניעותו, את החוכמה שלו ואת ההשקעה הבלתי נגמרת שלו בקבוצה. "תחת הויה סבלנו", אמר כריס. "הוא הרס חלק גדול מהשחקנים והנה בא בניטז ותוך שנה אחת הביא אותנו לגמר ליגת האלופות - הישג שהיה בגדר חלום עד לא מזמן. בטח שאנחנו נותנים לו קרדיט". את השם של מאמן צ'לסי, לעומת זאת, לא כדאי להזכיר בסביבת אוהדי ליברפול: "הוא מלוכלך. שמת לב שכל שחקן שהוא פנה אליו, שיחק נגד צ'לסי באותו שבוע? אשלי קול, ג'רארד, ריו פרדיננד. הוא שחצן ומתנשא".

חייל אחד בליגיון הזרים של בניטז, מילאן בארוש, פופולרי הרבה פחות. אחרי הופעה מרשימה ביורו 2004, הוא מסיים עונה מאכזבת מבחינה אישית. ג'ון אומר: "גם ככה בשנה הבאה הוא בולנסיה. יש לו טכניקה ברמה גבוהה והוא חלוץ מאוד מוכשר, אבל הוא אף פעם לא מרים את הראש כדי לראות אם חברים שלו במצב עדיף". בארוש הוא השחקן היחידי שהאוהדים לא שרים עליו בפאבים בימים שלפני המשחק. "השיר שלו זה 'מילאן, מילאן' וזה לא מתאים לגמר הזה".

"הוא לא בכושר כבר הרבה זמן", אומר כריס. "הוא לא מסתדר עם כולם מבחינה חברתית והרבה פעמים הוא אפילו לא התייחס לרפא כשהוא הוחלף. למרות הכל, אני דווקא די תופס ממנו כשחקן". עד הגמר גם יז'י דודק לא זכה לאהדה רבה, אבל התצוגה ההירואית שלו שינתה הכל. "תשמע", אומר אוהד מבוגר בדרך חזרה מהמשחק. "הוא כבר היה בדרך החוצה, אבל אחרי כזה משחק אני חושב שמגיע לו להתחרות על אפודת השוער הראשון עם ריינה, שאמור להגיע. מי שיותר טוב יפתח. קירקלנד צריך ללכת".

במהלך משחק הגמר, הניפו אוהדי ליברפול את השלט: "אתה חייב לזכור את העבר כדי שיהיה לך עתיד". אסון הילסבורו עדיין זוכה לאיזכור בכל שיחה כמעט (שתי להבות משני צידי הלוגו של ליברפול מהוות גל עד סמלי להרוגי האסון), אבל גם כל שחקן שלבש את המדים האדומים זוכה למקום של כבוד בלבם של האוהדים. ההיסטוריה היא חלק מהקסם של ליברפול.

נערים ומבוגרים כאחד מדקלמים שירים על שאנקלי, פייזלי ודלגליש וכולם גם זוכרים טוב גם את אבי כהן ורוני רוזנטל, ששמם עלה בכל פעם שנודע להם שאני מישראל. אוהד אחד הישווה את ההחטאה של שבצ'נקו להחמצה הבלתי נשכחת של רוזי. אוהד אחר זכר שער ניצחון של אבי כהן בדרבי נגד אברטון. אוהדת מבוגרת אחת הזכירה לבעלה כי פעם הם היו בתל אביב למשחק ידידות. "היה שחקן טוב שמאוד הרשים אותנו", היא אומרת. "בני טבק קראו לו". טבק עצמו בוודאי מופתע לדעת שמישהו בליברפול זוכר אותו אחרי כל כך הרבה שנים. אוהד אחר אומר: "אני חושב שאבי כהן היה השחקן הזר הראשון מחוץ לאי הבריטי ששיחק אצלנו, או אחד מהראשונים לפחות. אי אפשר לשכוח אותו". בסוף מישהו זרק לעברי שאלה מפתיעה לא פחות: "תגיד, איך בניון הזה?"

בדרך לאיצטדיון, בהסעות שיצאו ממלון הייאט שבכיכר טאקסים, נדחסו עשרות אוהדים בצורה שהזכירה את האוטובוסים של ניו דלהי. הם לא הפסיקו לשיר. הביטחון המופרז של האוהדים חילחל גם לשחקנים, כנראה. ממרומי היציע בו התיישבתי יחד עם שני חברים, ממש בתוך קבוצה של כארבעים סקאוזרים, ראיתי איך שחקני מילאן מעיפים מבט מתפעל ליציע, כשכולם הצטרפו להימנון "לעולם לא תצעדי לבד" במהלך החימום.

האווירה היתה בטוחה מדי, כנראה. שחקניו של רפא בניטז, שהעבירו את החימום באדישות מחוייכת, סיימו את המחצית בפיגור 3:0 מהמם. הסקאוזרים תפסו את הראש במהלך ההפסקה. אחד מהם כעס על בניטז ולא הבין מדוע במשחק כזה הוא לא פתח עם דיטר המאן. מחשבות על ה-0:4 של מילאן במשחק המפורסם מול ברצלונה ב-1990 עברו לכולם בראש. כולם קיוו שהשיא השלילי במשחקי הגמר לא יירשם על שמה של ליברפול.

בכל מקרה, אף אחד לא התכוון ללכת הביתה לפני הסיום. במקרה הגרוע היו זוכים שחקני ליברפול למחיאות כפיים בעמידה מהקהל שלהם, גם במקרה של הפסד. בניגוד למילאנזים, שנטשו את האיצטדיון עוד לפני חלוקת הגביע, האלפים האדומים, שהשתלטו על איצטדיון אתאטורק, התכוונו לתת כבוד לגיבוריהם עד הסוף. כשליברפול עלתה למחצית השניה, למנגינת "לעולם לא תצעדי לבד", למרות משחק קטסטרופלי, ידעת שהפעם גם ג'רארד, קראגר וחבריהם מקשיבים לניגון המרגש. המאן הצטרף להרכב ופרק נוסף במשחק הגדול הזה החל להיכתב.

בסיום הסתבר שרוח מסתורית דחפה את הגביע לכיוון מולדת הכדורגל. "שאנקלי אמר פעם ש'הקופ' שואב את הכדור אליו. בשער של לואיס גרסיה מול צ'לסי, בחצי הגמר, זה בדיוק מה שקרה", אומר ג'ון סימפסון, אוהד ותיק, רגע לפני שריקת הפתיחה. כנראה שיציע "הקופ" המאולתר היה זה שנשף בכדור ועזר לשבצ'נקו להחמיץ ממטר שער ניצחון בדקה ה-117, כששתי הקבוצות כבר היו מותשות. אותה רוח סייעה לבעיטה של ולדימיר שמיצר להיכנס והזיזה את הפנדלים של מילאן.

באופן סמלי, הסיום המרגש של הערב השכיח את הזכייה בגביע של המדהימה של היריבה השנואה ממנצ'סטר ב-1999. מה בדיוק קרה במחצית השנייה? אולי אלוהי הכדורגל בחר לפנק אותנו, ואולי היה זה שליחו על פני אדמות, שהתהלך בין היציע לבין המגרש במהלך המשחק עם כרס קטנה מהרגיל ותלתים שחורים. לפני המשחק ראיתי אותו, את דייגו ארמנדו מראדונה - כבר אז ידעתי שהולך להיות כאן משחק ענק.

הנסיעה חזרה מהאיצטדיון לכיכר טאקסים היתה שקטה יחסית. אחרי יומיים של פסטיבל, שהגיע לשיא עם הנפת גביע מרגשת, האוהדים התעייפו. בשעה 2:30 לפנות בוקר התחלפו השירים בשיחות על העתיד. אחד אמר שהיה רוצה לראות את ג'ו קול המבוזבז מגיע לליברפול, שני ביקש להיות סבלני כלפי פלגרינו ושלישי דיבר אליפות בעוד שנתיים (צ'לסי מה לעשות, עדיין חזקה יותר). "מה המשחק הבא שלנו? הרבה זמן לא שיחקנו בגביע הצדקה", ציין אוהד שכבר חשב קדימה בהתלהבות לעבר המטרה הבאה בשיחה עם שני חברים. "מי צריך את מגן הצדקה כשיש לך את הסופר-קאפ", ענה לו אחד מהם. כמה שעות אחרי הגביע האירופי הראשון זה 20 שנה, בליברפול מתקשים לקבל את המעמד החדש.

למרות זאת, אי אפשר להתחמק מהדיון הבוער על העתיד האירופי של ליברפול. ליברפול, אם תקבל את המקום בשלב הבתים בעונה הבאה, תעשה זאת על חשבון המקום האוטומטי שהיה שמור לנציגה מטורקיה, שתצטרך לעלות לשלב הבתים דרך סיבוב המוקדמות השלישי. שיחה על הנושא הזה בדיוק התקיימה יום לפני הגמר בין כמה מאוהדי האלופה הטורקית הטריה, פנרבחצ'ה, לבין כמה לובשי חולצות אדומות בגראנד-באזאר המקומי. זו הסיבה שאוהדי פנרבחצ'ה תמכו בניצחונה של מילאן.

כולם בטוחים שבסופו של דבר ליברפול תקבל את הכרטיס לליגת האלופות גם בעונה הבאה, כדי שתוכל להגן אל תארה. "אין לאופ"א הרבה ברירות", אמר אחד מהסקאוזרים באותה שיחה. "מצד שני, אני לא חושב שצריך לפגוע באברטון. הם עבדו קשה כל העונה ומגיע להם, למרות שקשה לי להגיד את זה עליהם". אוהד אחר סיכם: "אני גם לא רוצה שישלחו אותנו למוקדמות. אם הם לא רוצים לתת לנו את המקום, אז שלא ייתנו ושלא יעשו טובות. כדאי לא להופיע לאופ"א כמחאה".