אם יש משהו שמעודד את אוהדי הפועל באר שבע בימים אלו ממש, זה הסיכוי הקלוש להישארותו של לופא קדוש גם בשנה הבאה, שכפי הנראה כרגע, תכלול הרבה משחקים בימי שישי. רוב האוהדים כבר השלימו עם הירידה, אז רובם מתנחמים במאמן האהוב. חיים בן שאנן, אחד מכוכבי העבר של הקבוצה במהלך סוף שנות ה-70 וה-80 והיום האחראי על מחלקת הנוער מחלקת הנוער, ידע כבר לפני המחזור האחרון שחבל על הזמן של ב"ש: "לדעתי זה חסר סיכוי, אולי רק תיאורטי. סכנין לא תיפול מול אשדוד שרוצה לשמור על הרגליים וכולם שם מחפשים חוזים לעונה הבאה".
פעם היו זמנים אחרים בבאר שבע ולא, אנחנו אפילו לא מדברים על האליפויות ההיסטוריות בסבנטיז, אנחנו מדברים על הפועל באר שבע של האייטיז, קבוצת צמרת יציבה עם קהל אוהדים מסור. שחקנים כמו מוסקוביץ', בנימין אבו גזיר, דוידי, ברד, ז'אנו, איפרגן. שחקנים שלעיתים ראו צמרת, רוב הזמן אמצע טבלה אבל בעיקר נלחמו בשביל הסמל והעיר. חיים בן שאנן חושב שסמלים מגדלים מגיל קטן: "יש הרבה עבודה והיא קשה, ואנחנו מנסים לעשות מהפיכה קטנה. אנחנו לוקחים ילדים בני 8-9, ומלמדים אותם לטפל בכדור ומרגילים אותם כבר עכשיו להסתגל למערכת. יש לנו בסיס מעולה. הבעיה היא שבשנים האחרונות יש נתק מוחלט בין הקבוצה הבוגרת למחלקת הנוער, לא מסתכלים על הילדים. כל עונה בא מאמן שחושב רק על ההווה ולא מסתכלים קדימה. כל אחד חושב איך להציל את עצמו ולשרוד, במקום לבנות משהו נחמד לעתיד. מביאים 7-8 זרים ברמה נמוכה במקום לתת הזדמנות לילדים שגדלים פה. אין במועדון מדיניות ברורה".
LSD
במילים אחרות בבאר שבע חסר הווי. אחד הסיפורים הגדולים שרצים בבאר שבע כאגדה אורבנית הוא על שחקן מפורסם אחד שבמהלך מחנה אימון בצפון אי שם בתחילת שנות ה-80, הכיר מתנדבת שבדית. במהלך ליל האהבים הסוער, טיפטפה הבלונדינית לשחקן יפה התואר טיפות של LSD אל תוך המשקה. האגדה מספרת שבעקבות כך החל השחקן תהליך ארוך של חזרה בתשובה, שהחל כמה ימים לאחר אותו הלילה.
"פעם כל הזמן רבו" מספר דר. אייל גרטמן, אוהד באר שבע שמתגורר היום בתל אביב. "שכונה ד' עם שכונה ו', מרוקאים עם טריפוליטאים. אבל העיר כולה נעה סביב הכדורגל. היה הומור באר שבעי, הייתה משמעות לעניין הזה שנקרא מועדון הכדורגל של הפועל באר שבע".
חיים בן שאנן, מסכים עם כל מילה: "כואב הלב לראות את מה שקרה בשנים האחרונות. מביאים שחקנים מבחוץ בלי מחויבות למועדון. אנשים באים, מסיימים אימון לוקחים את האוטו ונוסעים. לא יכול להיות מצב בעולם לספוג 6:1 במשחק לחיים ולמוות. ב"ש היא עיר של כדורגל, תבוא לפה ביום שישי תראה מה קורה בשכונות, דברים מדהימים, ילדים כשרוניים, אבל כשמביאים כל שנה זרים נחותים ולא בונים מסורת, אין למה לצפות".
"יש סיכוי שנגמור כמו מכבי יפו"
נדמה שבבאר שבע עדיין תקועים בעבר. שוב, זה לא העבר של האליפויות. מעט מאד מתושבי העיר שעוד חיים בה, בכלל זוכרים משהו מהאליפות הזאת של אמציה לבקוביץ' ואליהו עופר. החברים מעדיפים להתמקד בסטירה של שלום אביטן לויקו אוחיון, בגול של אביטן ב-1983 בחצי הגמר מול הפועל ת"א בגביע, את החיקויים של אותו אביטן, כאשר התבקש להציק למריו זוכוביצקי, השוער ממוצא דרום אמריקאי. או כמו שאביטן סיפר פעם: "היו מלחמות מי הסמל הכי גדול בעיר. הייתה מלחמה סמויה מי יהיה הכי גדול, הסמל של העיר". אביטן כמובן טוען שהוא ניצח, רק שבמשאל טלפוני שנערך לפני שלוש שנים בעיר, ניצח דווקא מאיר ברד.
כששואלים את בן שאנן אם הוא רואה את באר שבע ממשיכה להוות גורם בתחום הכדורגל הישראלי גם בעתיד, הוא מרצין לפתע ועונה: "איזה תחום? אין תחום כזה בארץ, הכל אשליה".
שלום אביטן מסכם בדרכו שלו: "אם נלמד מהטעויות, הירידה לא תהייה כל כך נוראית. אם ילמדו מהטעויות אז נעלה שוב לליגת העל בעונה הבאה ויהיה בסדר אבל אם לא נלמד מטעויות יש סיכוי שנגמור כמו מכבי יפו בליגה ג'"
כמו ששר זוהר
הירידה של הפועל באר שבע לליגה השנייה אולי נראית כרגע לאוהדים כסכין בתוך הלב, אבל כפי שהקבוצה נראתה בעונה האחרונה, גם אחרוני האוהדים יודעים שדרוש פה תהליך הבראה יסודי. אולי כמו חייל אחרי שיחרור שנוסע להודו לנער מעליו את ההרגלים השחוקים, והמראות הקשים, כך גם באר שבע תוכל לעבור עונה טהורה, הכוללת גם איזו מיני ויפאסנה תקשורתית. אולי גם התפילות יענו, ואלי זינו, שהאוהדים מגדירים אותו אדם בלי תקווה, בלי חלום, יחליט סוף סוף לשחרר.
