נתניה חוזרת, אבל איך?

השנים הראשונות של האייטיז היו תקופת השחור-לבן, ולא רק בטלוויזיה. לוס אנג'לס לייקרס או בוסטון סלטיקס, תיסלם או בנזין, ירדנה ארזי או עופרה חזה, ליכוד או מערך. אם אהבת את האחד, שנאת את האחר. לא היה אמצע.

לאוהד כדורגל מהמרכז שהחל את דרכו בתקופה הזו היו שתי בחירות: מכבי נתניה או הפועל ת"א. מי שאהד את מכבי ת"א לא אמר את זה בקול: היא הייתה חוטפת בצרורות משתיהן, ובכיתה ב' הריקושטים עלולים להיות מסוכנים וטראומתיים. מניסיון. וכך יצא שגם אני, כאוהד מוסווה, עשיתי את הבחירה שלי והתייצבתי נגד האדומים. שנה שלמה הילכתי כשמח בין שמחים בכל ניצחון של נתניה ובכל הפסד של הפועל ת"א אף על פי שהייתי מעדיף ששתיהן בעצם יירדו מנוצחות. כשכפר סבא לקחה את האליפות, שמחתי בלב שהן הפסידו. ב-83', שנת ה"נתניה ועוד 15" של שפיגלר, כבר לא יכולתי לשאת את השקר והודיתי: הצבע בדמי אכן צהוב, אבל החלק השני בו כחול.

זו הייתה תקופה שבה כולם אהדו את נתניה, ואם לא אהדו לפחות העריכו. הקבוצה הכי טוטאלית בכדורגל הישראלי בעידן המולטימדיה. את הפועל פ"ת של רצאבי וסטלמך זכר מי שהלך לכדורגל, את מכבי נתניה של 78' עד 83' הכיר כל מי שגר בישראל. הייתה לנתניה הגנת ברזל, עם בר במרכז ושני מגינים מוטרפים כמו שלמה שירזי ופיזנטי. בקישור שיחקו בני לם עם הפאלש המפורסם ותאום האפרו שלו, משה גריאני, ובהתקפה כיכב הצמד הגדול, עודד מכנס ודוד לביא, שהעובדה ששיתף פעולה עם מכנס הפכה אותו לאנדר-רייטד הכי גדול בהיסטוריה. לכל אחד מהם ארבע מלכויות שערים.

לאט לאט הפכה נתניה לקבוצה סתמית בליגה הבכירה, תהליך שהסתיים בירידה ב-95', אחרי 31 שנה בלאומית. משהו מת בהתייחסות לכדורגל בארץ עם הדעיכה של הקבוצות האותנטיות. מילא יהוד או שמשון ת"א, שנעלמו מהמפה. נתניה היא לא רק נדבך, היא קבוצה שמייצגת את העיר הראשונה שהוכרזה במדינת ישראל. לקח זמן, אולי עוד שנתיים או שלוש, עד שכולם הבינו שזה כבר לא אותו הדבר.

ב-2003 חזרה נתניה להיות אותה הקבוצה שלפני רבע יובל הייתה גורמת ליריבות לאבד נקודות כבר בכפר שמריהו. אף אחד לא ניצח בקופסא, שלוש המתמודדות על האליפות נוצחו על ידה, מכבי ת"א פעמיים, מכבי חיפה והפועל ת"א בבלומפילד. הייתה לה השפעה ישירה על העובדה שהמאבק המשולש נמשך עד השנייה האחרונה. שנה אחר כך היא ירדה ליגה.

והיום נתניה שוב בין 12 הגדולות, בעיקר מכיוון שמשחק הכיסאות המוזיקליים בליגה הלאומית היה הפוך, כמעט כרגיל. במקום לחפש את המושב הפנוי לליגת העל, חגו שם במעגלים והתאמצו לא לשבת על הכסא הזה. ראשל"צ התקרבה ונסוגה. עכו הייתה במרחק נגיעה ונבהלה. בעלייה הקודמת נתניה רצתה ועלתה בזכות יכולת מרשימה ותשתית טובה של שחקני בית. הפעם היא (כנראה) חוזרת כי באמת שלא היה מישהו אחר. אפילו כפר סבא עשתה קולות של ויתור, אבל היא הבעירה את המנועים מוקדם מדי.

בגלל הנטל הכלכלי, ליגת העל הפכה בשנים האחרונות להיות ברירת מחדל עבור קבוצות הלאומית. אם פעם הייתה רק הכח רמת גן מצהירה ברי"ש גלי שהמעמסה הזו לא בשבילה ומחלקת נקודות לכל נזקק בסיום, אפילו בנתניה הודו שזה לא יהיה אסון אם הקבוצה לא תעלה. לא היה צריך לעשות יותר מדי כדי להעפיל והם עשו הכל כדי להמשיך ולשקוע בבינוניות המחממת. אוחנה העלה את בני יהודה לפני שלוש שנים, עטר את נתניה השנה, עם שחקנים בינוניים וחסרי מוטיבציה. רמת הליגה כרמת המאמנים והשחקנים בה. תוסיפו את הניהול המפוקפק של אשר אלון ותקבלו מתכון בטוח להתבוססות נוספת בבוץ של קרית שמונה ורמת השרון.

ולמרות הכל, נתניה כנראה חוזרת. אולי דווקא כאן יש תקווה, בניגוד לחלקים רקובים יותר בכדורגל הישראלי. לא משנה איך הגיעה לשם, היא תשחק בשנה הבאה בליגת העל. כל שנותר הוא לקוות שאלון וההנהלה ינצלו את ההזדמנות הזו לחשבון נפש, לשינוי אמיתי ולהפקת לקחים, ושגם אם נתניה לא תחזור להיות הקבוצה של שנות ה-70 וה-80, היא לפחות תהיה נתניה של 2003. להרבה שנים.