לא מתרשם מהגלאקטיקוס של מכבי

האמת? קשה לי. קשה לי להצטרף לקול התשואות ומחיאות הכפיים, לקול החצוצרות והזמבורות, לפסטיבלים הקרבים ובאים. קשה לי למחוק שנים של מאבק בלתי מתפשר באדם שדרדר את מכבי לביבים כה חשוכים, קשה לי לשכוח את כל אותם הלילות נטולי השינה שגזר עלי הסמל שהפך לשליחו. אותי הם לא ייקנו, אמרתי לעצמי בהחלטיות כבר מזמן – כי גם ברקוביץ' ונמני הם לא תשלום מספק על עשרות החודשים העלובים שעברו עלינו מאז עונת האליפות האחרונה, שהיתה בעצמה בסה"כ מקרית. סטייה במערכת עליה שולט האדריכל יענקל'ה שחר.

הם רוצים לקנות אותי, הם רוצים שאשכח. את הבונקר האין-סופי, הביזיונות, השלישיות מהפועל המצחיקה ומחיפה. "יודעים מה, קחו גם את קאקו ויחיאל!", הם מציעים לאלו שעוד מתלבטים אם לקפל את הזנב ולבלוע את הרוק. ורובם אכן מסתנוורים. הם לא מבינים שמדובר באקמול לדלקת קרום המוח, לפלסטר על קטיעה. מה זה משנה מי משחק ואיך משחקים כל עוד כיסהו של המושך בחוטים נותר איתן במקומו.

"יש לי כבר תוכניות לעונה הבאה", התרברב לא מזמן קלינגר בתוכניתו של אבי רצון, והוסיף בשקט, בלי שאף אחד שם לב, את צמד המילים |כמו מילאן". ורצון, המאבטח שהפך ברבות הימים לפרשן הממלכתי של הכדורגל האיטלקי, האזין וחייך. אני סתם צחקתי. כמו מילאן, כמו יובה, כמו מנצ'סטר יונייטד - הכל שווה כקליפת השום, כל עוד החללית האנושית העונה לשם לוני הרציקוביץ' ממשיכה לרחף בקרית שלום. מה זה משנה אילו כוכבים יביא וכמה כסף ישקיע, כל עוד לא דורש משחקניו את הדבר הטריוויאלי ביותר, אך החשוב מכל עבור המכביסט המצוי – מחוייבות לסמל, וכפועל יוצא – הישגים? "ניר ישאר במכבי כל עוד ירצה בכך", מתריס הרציקוביץ' בכל ראיון טלוויזיוני. וכשהשניים יושבים לנו באמצע הגרון וממאנים לצאת, לא משנה כמה חזק נשתעל, גם זידאן ותיירי הנרי לא יעזרו.

"אם אני מגיע לכדורגל, אני זורק משם את כולם! כולל את האפסנאי. יודע מה, גם את האמא של האפסנאי", אמר לי אחד מאנשי קבוצת הכדורסל לפני זמן לא רב, כששאלתי אותו מדוע שלא יעזור לקבוצת הכדורגל של המועדון לצאת מהבינוניות לרגל העונה החגיגית הקרבה ובאה. אולם גם הוא מבין שאין למחלקת הכדורגל תקנה, כל עוד לוני שולט בנעשה. והוא ישלוט לא מעט שנים. איש הכדורסל יודע זאת והרים ידיים. הניף דגל לבן.

מזל טוב גדול ליום הולדתך ה-100, אהובתי הצהובה. אין לך מושג כמה רציתי להיות נוכח ביציעי בלומפילד בעונה הבאה, לבוש צהוב ודוחף אותך קדימה. תאמיני לי שאני מתגעגע; לאהבה הטהורה, לכיף, להתרגשות, לפרפרים בבטן. היום, לצערי, אנו מצויים בעידן אחר. אני לא מאמין שעם השניים הללו יהיה אי פעם טוב. ולכן גם בעונה הבאה אשב בבית, מול הטלוויזיה. ואוכל את הלב. תאמיני לי, צהובה שלי, שהכל מאהבה.