המחצית הטובה

לפני כשנה וחצי ביקרתי בלונדון בתערוכה של צילומי ספורט עתיקים בממלכה. בגלריה הקטנה פוזרו אלפי קונסולות של פלייסטיישן עם משחקי כדורגל, ברקע התנגן לו באך וג'ורג'י בסט קרע רשתות ובלונדיניות בתמונות שעל הקיר. מיותר לציין שזהו המוזיאון הכי טוב שביקרתי בו בחיי. בשל גילי הצעיר אני זוכר תערוכה אחת וכנראה יחידה של צילומי ספורט בארץ, שבה הוצגו צילומיו של ברני ארדוב מ"שם המשחק".

בצוותא עם עורך "שם המשחק", אורי שרצקי, אחראי ארדוב לגלריית צילומי הספורט השנייה כאן, זו שמאגדת בתוכה את צילומיו של אריה "לובה" קנפר. במקרה הזה אין צורך לסייר במוזיאון, אלא פשוט לדפדף ב"מחצית ראשונה – ספורט ישראלי בשחור לבן, הצילומים הנבחרים של אריה קנפר" (הוצאת עברית). את קטע המבוא לספר מסכם שרצקי במילים "כך היינו". דיפדוף זריז בין הצילומים הנוסטלגיים המודפסים על גבי דפי הכרומו האלגנטיים והמודרניים כל כך, גרם לי להיזכר דווקא בשם ספרו של טומי לפיד, "משהו השתבש". נכון, סביר להניח שהכדורגל אז היה פחות טוב. נכון, קל ליפול למלכודת הרומנטיקה, כשרואים את המגרשים של פעם ואת אברהם לוי, מנהלה של בית"ר ירושלים, בתספורת של צ'רלס ברונסון ב"משאלת מוות". אבל יש משהו בצילומים של אריה "לובה" קנפר שמחזיר אותנו בוולה מהאוויר למקום שאנחנו מרגישים שייכים אליו, ומעורר געגועים לתקופה שכלל לא חיינו בה.

"לובה" לא היה צלם הספורט הטוב בתולדות המדינה, הוא פשוט היה הראשון שביניהם. צילומיו לא מזכירים כמעט את צילומי הספורט של היום. היום, בעידן השידורים הישירים, צלמי הספורט יורים כמו מכונת ירייה לאורך כל המשחק, ושולחים במחצית בדואר האלקטרוני את צילומיהם הדיגיטליים. די מדהים לחשוב על צלם אחד שמלקט מתוך משחק את האירועים, שבעבור ההמונים מחוץ לאיצטדיון היו ההמחשה היחידה לאקשן על הדשא או על מגרש הבלטות (ברוב המגרשים עדיין לא היה פרקט בתקופתו). קנפר היה הצלם הזה. הוא היה שם, והספר הזה גורם גם לכם להיות שם, אפילו אם המשחק הזה התרחש הרבה לפני שיצאתם לאוויר העולם.