אהוב, אבל לא בטוח שספורטאי

עבור כל אוהדי מכבי תל אביב אבי נמני הוא גיבור, אח, חבר, אגדה. עבורי הוא פשוט תמיד היה שחקן ענק. שחקן עם הפוטנציאל הגדול ביותר להצליח ברמות הכי גבוהות באירופה, אפילו טוב יותר מאייל ברקוביץ' וחיים רביבו, בני תקופתו. אבל נשמה או מנהיג? אחד שיתאבד על המגרש, אחד שיסחוף אחריו את כל יתר השחקנים? לא בטוח שזה היה בשבילו. בשנות השיא של מכבי, קלינגר עשה את זה בשבילו. איציק זוהר, בשנות העשרים היפות של חייו, עזר לו לפזר עוד קצת אבק של כוכבים בקבוצה החזקה ההיא, שהציבו גרנט ואחר כך קשטן.

למרות מגרעותיו המקצועיות, נמני הוא בן בית במכבי, אחד שגדל במועדון ופרץ לתודעה בגיל מאוד צעיר. הוא תמיד היה שם. הוא הנסיך של מכבי, מה שדל פיירו מסמל עבור אוהדי יובנטוס וראול עבור אוהדי ריאל. הוא תמיד היה זה שכבש את השערים החשובים, את השערים המכריעים, אלו שהעירו את הקבוצה. זה שמכר חולצות, זה שכל ילד רצה להידמות לו. הוא עזר למשפחות של אוהדים, הצטלם לסרטי בר-מצווה, חתם לכל מי שביקש, פיזר מעט אבק של כוכבים לאן שהלך. מעל הכל, נמני גרם לאוהדי מכבי להתהלך ברחוב בתחושה של גאווה וגם בידיעה שכל רע לא יאונה לקבוצתם כל עוד הוא בסביבה.

בגלל כל הסיבות שמניתי, אם היו מבקשים ממני לכתוב על ספורטאי אהוב לפני עשר שנים, מיד הייתי כותב קטע מרגש וארוך על נמני, אבל בשנים האחרונות התבגרתי ונחשפתי לצד השני באישיותו של נמני. שחקן שצועק הרבה, במיוחד על צעירים. שחקן שלעתים נראה כמי שלא מתאמץ על המגרש. איש בעל קשרים מפוקפקים עם העולם התחתון. מחנאי? אתם יודעים מה, אולי גם מחנאי. למרות התמונה שמצטיירת בתקשורת, אבי נמני הוא דמות מעוררת מחלוקת גם בקרב אוהדי מכבי, ואני לא מתכוון לשרוטים שלבשו שחור והתאבלו על לכתו של הבן האובד במשך יותר משנה

בשורה התחתונה, לוני הרציקוביץ' שם מיליונים על נמני והפקיד בידיו את הקבוצה במשך שבע שנים. שבע שנים רזות עם אבי נמני כמנהיג יחיד ובלתי מעורער. גרנט אמנם הסתדר איתו, אבל לא הביא איתו שום הישג. שרף הסתכסך איתו ומצא את הדרך הביתה. בדיוק אז התברר שנמני לבדו לא יכול לסחוב את הקבוצה, ומכבי רכשה את טל בנין, כדי שיסייע לו. זה הספיק לשני גביעים תחת ניר לוין - אכזבה ביחס להשקעה הכספית. מעמדו של נמני בעיני האוהדים מעולם לא עמד בספק לאורך כל אותה תקופה. מעולם לא הופנתה כלפיו אצבע מאשימה.

גם אני הייתי שם, ואפילו ישבתי בשער 11 בתקופה שנמני הכריע משחקים טעונים מול בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. השערים הללו המשיכו לקבע את מעמדו כיחיד מעל כולם. אחר כך הגיע הספסול גם השערים שהביאו אליפות לקלינגר. מספר 8 בצהוב הראה מה הוא יכול לעשות אם הוא רק רוצה. ואז הוא נזרק. אוהדי בית"ר, האנשים שחיים על כדורגל התקפי, שובה עין, שכונתי משהו, תמיד כיבדו את נמני. זכרו לו את השערים שהוא הבקיע נגד קבוצתם וקיבלו אותו בברכה לפני כשנתיים. אלא ששנה וחצי לאחר שקיבלו אותו כמשיח, הבינו גם בירושלים - נמני פשוט לא מנהיג.

קשה לחשוב על נמני כעל ספורטאי אהוב. לא משום שאין הוא אהוב, אלא פשוט כי הוא לא בדיוק היה ספורטאי בשנים האחרונות. אכן מדובר בכדורגלן מחונן, אבל גם על אחד שלא התפתח מעבר לרמת הכישרון הבסיסית שבה חנן אותו האל. נמני ויתר על אירופה לטובת מעמד של אליל בישראל ובשנים האחרונות הוא גם לא בדיוק התעסק בספורט, אלא בכל מיני דברים מסביב.

על העימות עם קלינגר נכתבו כבר יותר מדי מלים. ושני הצדדים הבינו שהלכו יותר מדי רחוק. רגע לפני שהוא חוזר למכבי והכל נשכח לטובת דף חדש וחלק, נמני הוא עדיין בגדר אליל עבורי, למרות שהוא יושב על קצה ההר הגבוה ביותר, בדרך לנפילה. עכשיו הוא יהיה חייב להביא אליפות. רק היא תמצב אותו באופן סופי כגדול ביותר בתולדות המועדון הגדול ביותר.