האליל שהכזיב

פעם נורא אהבתי את חיים רביבו. קודם כל בגלל הכדורגל, כמובן, אבל גם בגלל שנדמה היה שיש בו יותר מאשר בשגרירי הספורט האחרים שלנו. היו בהם צנועים, והיו בהם מבריקים, אבל חיימק'ה שלנו שילב את השניים.

כשעזבתי את ישראל לטובת ניו יורק, רביבו היה העילוי מגדנ"ע שרק החל את דרכו בבני יהודה. את הקטע בטקס שחקן העונה של מעריב ב-96', שאותו החרים בהפגנתיות כי הוא ניתן לשורה אובארוב, החמצתי. כשחזרתי, רביבו כבר היה אחד משני שגרירינו באירופה, ועבורי לא היה ספק שהוא המגניב משניהם.

הוא הפגין כישרון מרשים לשפות וכישרון לא פחות גדול להבין את הניואנסים של הקהל המקומי. לאחר עונתו הראשונה בסלטה, כשקבוצות כמו ברצלונה וריאל הוזכרו בהקשר של עתידו, לא הסתפק רביבו בהדגשת הכרת התודה שלו לסלטה, לצד שאיפתו הלגיטימית להתקדם למועדון גדול יותר. רביבו, בחוש של פוליטיקאי, קנה את לב הקהל כשאמר שבדפורטיבו לה קורוניה (יריבתה המרה של סלטה בגאליסיה) לא יסכים לשחק. השוו זאת ליציאה האטומה של הקוסם איל ברקוביץ', שבעודו לובש את מדי סלטיק הודה בעליונותה של ריינג'רס וויתר לה על האליפות, כשההפרש בין השתיים עמד על תשע נקודות ובקופה נותרו עוד שלושים, כולל שני מפגשים ראש בראש. רביבו טרח להבין מה חשוב לאנשים שבסופו של דבר משלמים את משכורתו, ולברקוביץ' בכלל לא אכפת מה אכפת לאיש מלבדו.

על ההופעה האומללה נגד דנמרק, החלקתי לרביבו. קורה שמפשלים, למרות שזו לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שהקסם הרביבואי איכשהו לא התממש במדי הנבחרת. גם על הפוזות של "אני פורש" כשהחלו לחקור את פרשת נערות הליווי החלקתי לו, כי גם לי נשבר מההתלהמות הצבועה סביב הנושא.

ואז הוא עבר לפנרבחצ'ה, ושוב הפעיל את כל מנגנוני הקסם. למד טורקית, שר בטורקית בטלוויזיה ועשה רושם שבאמת אכפת לו מהאנשים שמשקיעים בו את הנשמה. 13 גולים נתן רביבו בליגה בעונה ההיא, בה נבחר לשחקן העונה בטורקיה והוביל את קבוצת גן הלפידים לאליפות ששברה תקופת שליטה של גלאטסראי השנואה. בעונה שלאחר מכן הוא הפך לישראלי הראשון בליגת האלופות, וגם כבש בה שער. היה כיף לאהוב אז את חיים שלנו.

אבל כאן החלה התדמית להתפרק. כתבת פרופיל ענקית עליו באחד מעיתוני השבת הציגה אדם נפוח מחשיבות עצמו, שאפילו בני ביתו הולכים סביבו כמו על קליפות ביצים. שנה לאחר מכן הוא שכח את מה שידע בספרד, כשהחליט לעבור ליריבה השנואה גלאטסראי. שם לא הצליח לשחזר את הקסם שהציג בפנר.

לאחר עונה בינונית בגלא הוא חזר לארץ, כדי לסגור את הקריירה במועדון נעוריו, אשדוד. אז נכון שהיו פציעות, אבל אפשר היה לראות שהוא עושה טובה. ההתנהלות היתה של שחקן ישראלי מצוי, שקם בצהריים והולך לשבת בבית קפה. היה ברור שהראש שלו נמצא בעסקים. הוא בנה קבוצה של חברים אישיים זקנים, וכשזה לא עבד מיד אז הוא פשוט ויתר. השנה, כעסקן, הוא השתולל על הקווים כמו אחרון הלוזונים, רק בלי כישרון הניהול שלהם.

מהתדמית של השחקן הצנוע, הפיקח והמודע לסביבתו נשאר רק פוליטיקאי חלקלק. אולי עדיף אחד כמו בניון, שמעולם לא יהיה אדם מתוחכם, אבל גם לא עסוק בלתחמן את העולם במצג שווא. מצד שני, מי יודע מה עוד יתגלה לנו על הילד. המסקנה היא אולי שעדיף לא להתקשר רגשית לגיבורי הספורט שלנו, שמוטב לא לדעת עליהם יותר מדי, שרק כך אפשר לאהוב אותם באמת. חבל רק שאוטוסטרדת המידע לא נותנת לזה הרבה סיכוי.