מתחת לכל הבולשיט

אייל ברקוביץ' הוא מסוג האנשים שאפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אבל אי אפשר להישאר אדישים אליהם. אם אתם מחפשים ספורטאי עדין ומנומס, שתמיד יגיד מול המצלמה שמה שחשוב זו הקבוצה, שבכלל לא איכפת לו אם הוא שיחק טוב (או שיחק בכלל), כזה שידפוק חיוך מזויף – הגעתם לקטע הלא נכון. בשביל זה יש חבר'ה כמו חיים רביבו.

תמיד האמנתי שספורטאים מבטאים את התכונות האנושיות הבסיסיות שלהם דרך סגנון המשחק. אין ספק שמייקל ג'ורדן הוא אדם כוחני גם מחוץ לאולם הכדורסל, שסטיב נאש הוא בחור נחמד ומתחשב גם בלי הכדור ביד, ושנדב הנפלד נחבא אל הכלים גם בחייו הפרטיים. אבל מה עושים עם מיסטר ברקוביץ'? על הדשא הוא דואג לפטם את חבריו בכדורים נפלאים, ומול המיקרופונים הוא אומר "ניצחתי את אוסטריה". הוא מסוג הכדורגלנים שלא יכולים להתבלט ללא סיוע מתמיד של כל חלקי הקבוצה, ואיכשהו מדובר באחד הספורטאים המגלומנים והאגוצנטריים ביותר שנראו במקומותינו. בעצם, זה בכלל לא נכון. מדובר באחד הספורטאים הבודדים (בעולם) שלא מנסים להסוות את התכונות הללו, ופשוט מתנהגים בטבעיות. מה שנקרא – וואט יו סי איז וואט יו גט. חוסר הדיסטנס הזה כובש אותי. שונה כל כך מכוכבים מרחוקים ואדישים, שהמפרסמים טעים עליהם כדי למכור לי חליפה, אבל בחדרי חדרים מתקשרים לעיתונאי החצר כדי שיעלה להם את הציון מ-6 ל-7.

אותי ברקו קנה אחרי אותו תיקו נוראי מול אוסטריה, כשפלט: "זה לא פייר שאנחנו בוכים והרעים האלה חוגגים". גם הוא יודע שהאוסטרים לא באמת רעים (בטח לא אלו שהסכימו להגיע לארץ למרות המצב הבטחוני), אבל הבחור מדבר מהבטן, בלי סינון ובלי לחשוב איך הוא נשמע בטלוויזיה. כשהוא נעלב הוא יגיד שהוא נעלב, כשהוא גאה הוא יגיד שהוא גאה, וכשהוא כועס - אנחנו נראה ונשמע שהוא כועס. מיד אחרי השער של הרצוג, אייל סירב ללחוץ יד לשחקן אוסטרי שניגש אליו – גילוי משווע של חוסר ספורטיביות, בלי שום ספק. אבל מה, מעשה אנושי לחלוטין. מי מאיתנו לא התרגז אחרי משחק בשכונה והלך הביתה בעצבים? זה בעצם כל הסיפור. ברקו הוא כמו אחד מהחבר'ה, ואנחנו מכירים אותו באמת. מתחת לכל הבולשיט הוא בחור טוב. לא רק שהוא הספורטאי הישראלי האהוב עליי, אלא שנדמה לי שהוא האיש שהיה הכי כיף לשחק איתו בשכונה, זה שהכי כיף להריץ איתו דאחקות כשרואים משחק בטלוויזיה.

וזה בעצם כל הסיפור.