עולם הספורט חיפש מאז ומתמיד את האגדות שלו. הילד שהגיע ממקום שכוח אל, כזה שהציוויליזציה טרם דרכה בו. ואני, כאוהד ספורט מושבע עוד מימי הראשונים, ינקתי באהבה את הסוציאליזציה של התקשורת, והפכתי בעל כורחי לחובב אגדות, לחובב של אנדרדוגס.
ישראל אוהבת להתגאות בתל-אביב כמרכז התרבות שלה, גם בהקשר הספורטיבי: "בעיר הגדולה תוכלו למצוא הכל", "מכאן יצאו השמות הנוצצים ביותר". אבל אם נבחן את העובדה הזו בסקירה חטופה של מפת הארץ, תתגלה מציאות אחרת. תל-אביב היא התחנה האחרונה. הסיפורים הגדולים מגיעים מהפרברים הקטנים. בשנת 1992 העלה אורן סמדג'ה בן ה-22 את אופקים על מפת אולימפיאדת ברצלונה. על הילד יוסי בניון מדימונה אני בטח לא צריך לספר. ומתישהו בתחילת שנות השמונים הגיע לעיר הגדולה בחור צעיר משדרות, שחבר לצד המערבי של הירקון כדי להתחיל לשחק כדורסל. קראו לו שמעון אמסלם.
אמסלם, הכוכב של הפועל שער הנגב, הפך חיש מהר לאהוב הקהל האדום באוסישקין. "האופוזיציה" של הצד הצהוב של הכדורסל חיפשה שנים אחר מודל לחיקוי, מישהו שיספק את האנטי-תזה של המכביזם. מספר 8 באדום נתן להם את זה. הלוחם הגאה, זה שלא הכל בא לו בקלות, אבל עובד קשה כדי להשיג את מה שהוא רוצה, האיש שתמיד יעדיף להתנפל על הפרקט מאשר לסיים מהלך בעוד סל קל. פועל של ממש. במהלך הקריירה שלו נאבק אמסלם בתדמית הפועל השחור. הקהל שמחוץ לאוסישקין והתקשורת לא התייחסו להקרבה, למנהיגות, למשחק ההגנה חסר הפשרות או למשחק הצבע המצוין. הזרקור כוון אל האגרסיביות, קרבות הצבע מול קווין מגי המנוח (בהם ניצח אמסלם לא פעם), היד האיומה מהעונשין ומיעוט הנקודות.
כמעט באותה מהירות בה אומץ אמסלם והפך לסמל אדום, מיהרו לסמן אותו במחנה הצהוב כאויב העם. אמסלם זכה כמעט בכל ביקור שלו ביד אליהו לקבלת פנים ייחודית, כשאל הקללות והגידופים מכיוון היציעים הצטרפו לא פעם פרובוקציות תוצרת הפרקט. את שמעון האדום זה אף פעם לא הרתיע. הוא בא לנצח, הוא בא להאדיר את האדום, הוא בא למלחמה.
בשנת 1993 השלים שמעון אמסלם את העונה הגדולה בקריירה שלו. הפועל תל-אביב זכתה בגביע המדינה (התואר הראשון והיחיד של אמסלם), סיימה ראשונה את הליגה הרגילה והגיעה עד גמר הפלייאוף, שם נוצחה על-ידי הפועל גליל עליון של פיני גרשון ודורון שפר. מעט שחקני כדורסל ישראלים סיימו קריירה מפוארת עם תואר. מעטים עוד יותר עשו את זה מבלי ללבוש מעולם את המדים הצהובים של מכבי ת"א. שמעון אמסלם, הסמל של אוסישקין, עשה את זה, וזכה להיכנס להיכל התהילה הוירטואלי של האדומים, בתקופה שעוד היה אפשר לומר בלי להתבייש את מה שהקפטן אומר תמיד: "אני אדום גאה".
ושער הנגב עוד יהיה פורח
שגיא ניר
11.5.2005 / 13:36