פוטבול: הצדק עם אוונס

"טרל אוואנס לא התייצב למחנה האימונים של הפילדלפיה איגלס. הסיבה היא שאוואנס רוצה לחתום על חוזה מחודש לזה שחתם בשנה שעברה על סך 46 מיליון דולר" (מתוך ידיעה בוואלה)

"מה זו החזירות הזו? חמישים מיליון לא מספיקים לו?" (אחת מתגובות הקוראים לידיעה הנ"ל)

ארתור סודן היה הבעלים המיתולוגי של קבוצת הבייסבול של בוסטון בסוף המאה ה- 19. סודן היה מיתולוגי בעיקר בקמצנותו: הוא שלח מחממי ספסל לעבוד בבדיקת כרטיסים והכריח את השחקנים לרדוף ולהשיג בחזרה כדורי בייסבול שהתעופפו ליציעים. סודן שנא שחקנים שהביעו רצון לעבור לקבוצה אחרת - הרעיון הזה היה איתות עבורו שהוא צריך לשלם יותר - שנאה שהביאה לפתרון מבית מדרשו של סודן. הוא הכניס לכל חוזה סעיף לפיו ברגע שהשחקן חותם על החוזה, הקבוצה מקבלת את שירותיו באופן אוטומטי גם לשנה שאחרי, וסודן דאג לחתום חוזים רק לשנה אחת. סודן גם הצליח לשכנע את הבעלים האחרים שאימוץ הסעיף יחסוך להם, הבעלים, שקים של כסף בהוצאות על כוח העבודה. ההסכם הזה נמשך כמעו מאה שנה.

ב-1975 פסק בורר נגד הסעיף ובייסבול התחיל בעידן השחקנים החופשיים. שנה לאחר מכן התחיל העידן באנ.בי.איי, וב-1992 הצטרפה ליגת הפוטבול לעידן השחקנים החופשיים. ועדיין כששחקנים מקצוענים מתיישבים לדבר על חוזה העבודה הבא שלהם הם רואים, ברוב המקרים, את ארתור סודן, מהצד השני של שולחן הדיונים. מה שבאמת מפתיע הוא התייצבות רוב הציבור מאחורי גבו של סודן.

לפני כעשור יצא לאקרנים סרט בשם "הריפלייסמנט" ("המחליפים"?) בכיכובו של קיאנו ריבס. הסרט היה מבוסס בחלקו על שביתת שחקני הפוטבול ב- 1987, שביתה שבעתיה שיחקו מחליפים בשלושה מחזורי ליגה. הסרט הציג חבורה של שחקנים ללא שם שרוצים לשחק רק בשביל לנצח -"לא כמו הביצ'ס מיליונרים ששובתים רק בגלל שהם צריכים כסף כדי לבטח את הפרארי שלהם" (ציטוט אמיתי מהסרט).

הסרט היה בוטה מדי בשנאה ובבוז שלו לספורטאים מקצוענים מכדי לקחת אותו ברצינות, אבל כל מי שיקח עשר דקות מזמנו כדי להאזין לתוכניות ספורט ברדיו האמריקאי יגלה שלשנאה ולבוז יש בסיס תמיכה נרחב. בעת השביתה בפוטבול האוהדים תמכו בבעלי הקבוצות ביחס של שלושה לאחד, ואף אחד לא היה מוכן לשמוע את השחקנים בעת שביתת האנ.בי.איי ב-1998. כך שהסרט הוא בבואה מדוייקת ומכאיבה לספורטאים כפי שהצופה רואה אותם: חבורת מפונקים שצריכים לדעת את מקומם.

אבל מה חבורת המפונקים רוצה בסך הכל? להיות משולמים בהתאם לשוויים. ברוב התעשיות הדרך למצוא כמה שווה עובד היא די פשוטה: השוק החופשי מחליט. אבל זה לא עובד בספורט המקצועני באמריקה. קחו לדוגמא את הבחירה מספר אחת בדראפט השנה, אלכס סמית. סמית נבחר על ידי סן פרנסיסקו והוא בטח יחתום חוזה ארוך טווח עם בונוס חתימה נכבד, אבל הוא לא ירוויח שום סכום קרוב לסכום שאותו היה יכול לקבל אם היתה ניתנת לו האפשרות להציע את עצמו לקבוצה המרבה במחיר. סן פרנסיסקו בחרה בו ועכשו הוא הרכוש שלה.

הבעיה היא שהשוק לשחקנים צעירים הוא שוק מונופסוניסטי—שוק שבו יש רק קונה אחד. היתרון של שוק כזה הוא שהוא שומר על שוויוניות על ידי כך שהוא מונע מהקבוצות העשירות לשים יד על כל כשרון. אבל זה גם מדכא את אפשרויות הרווח של אלכס סמית (או טרל אוואנס) בשנים הראשונות שלהם בליגה, וכיוון שהקריירה הממוצעת של שחקן פוטבול היא בת ארבע שנים, זה גם אומר שהפגיעה ברווחיות שלהם היא תמידית.

באופן היסטורי, הסידור הזה גרם לאיגודי השחקנים להיות שונים בתכלית מארגוני עבודה אחרים. רוב הארגונים מנסים להפוך את שוק העבודה ללא תחרותי ככל האפשר על ידי הגבלת היצע העבודה. איגודי השחקנים, מצד שני, ניסו תמיד ליצר שוק עבודה יותר תחרותי. לעובד הממוצע אין שום כוח מיקוח מול הראיסים של ג'נרל מוטורס או מיקרוסופט לכן הוא צריך איגוד. לאתלט שיכול לשחק באחת מהליגות המקצועניות יש כוח מיקוח, הוא רק צריך להיות חופשי כדי לישם אותו.

בעולם אידיאלי יהיה לאתלטים מקצוענים שוק חופשי אמיתי והם היו חותמים עם כל המרבה במחיר. ככה זה עובד בעמק הסיליקון: שם החברות פותחות את הארנקים כדי למנוע עריקה של מתכנת או מהנדס מזהיר. כמובן שהכלכלה של הספורט שונה בתכלית מזו של העמק מפני שכל מי שמעורב בספורט מעוניין באיזון תחרותי. רק שהאחריות לאיזון תחרותי מוטלת על כתפיהם של הבעלים, לא השחקנים.

הבעלים הצליחו איכשהו לשכנע את האוהדים שההיפך הוא הנכון, שהמשכורות המופרזות של שחקנים הם בעיית הבעיות ומכאן הכל נוזל הלאה: מההעלאה במחירי הנקניקיות ועד לקשיים של קבוצות משווקים קטנים. מה שהמשכורות המופרזות באמת אחראיות לו הוא דבר אחד: רווחים קטנים יותר עבור הבעלים. וכך צריך להיות: האתלטים, לא הבעלים, שמים צופים במושבי האצטדיון. ואם אתם רוצים להבין למה אוונס שובת אתם לא צריכים ללכת רחוק: קיאנו ריבס והחברים שלו בהוליווד הבינו מזמן את העקרון הזה ולכן הם מקבלים עשרים מיליון דולר לסרט.