הפלייאוף שייך לגארדים

בגלל המבנה הפיזיולוגי הממוצע באוכולוסיה, מגרשי המשחקים, באמריקה ובעולם, מלאים בגארדים. אין פלא שקבוצות NBA הולכות לסוף העולם כדי ששחקנים גבוהים יחממו ספסלים בדטרויט, או שמיליונרים שעשו את הכסף שלהם בתכנון עסקי טהור ומוצלח משלמים מיליוני דולרים בשביל אריק דמפיירים.

הבעיה היא לא רק מחסור באנשים גבוהים (ואז צריך להפוך אותם לכשרוניים) - עבדול ג'אבר, ראסל, וולטון וצ'מברליין סחבו קבוצות לאליפויות - אלא גם במודלים לחיקוי. בשנות השמונים כולם רצו להיות מג'יק, וג'ורדן רק העצים את התופעה: למה להילחם על פיסת פרקט בצבע, ואולי לקבל את הכדור, אם אתה יכול לשלוט במשחק כשהכדור אצלך? ואז, באמצע שנות התשעים, המגמה הזו קיבלה דחיפת טורבו בדמות קווין גארנט שנתן לגיטימציה גם לילדים הכי גבוהים בכיתה או במגרש המשחקים לרצות לכדרר, לחדור, לשלוט במשחק.

נכון שסנטרים עדיין נמצאים בראש הרשימה של בניית קבוצה, וסנטרים הובילו קבוצות לאליפויות גם בשני העשורים האחרונים (אולג'ואון, דאנקן ושאקיל), אבל המגמה ברורה: משחק קטן ורץ, אירופי אם תרצו. אייברסון, נאש, ג'ייסון קיד, בארון דייויס, דווין וייד הם רק רשימה חלקית.

לסדרה המרתקת ביותר עד עתה, זו שבין דאלאס ליוסטון, יש חוקים ברורים: מי שמובילה אחרי הרבע הראשון, מי שמנצחת את הרבע הרביעי, קבוצת החוץ, והקבוצה שהספסל שלה תורם יותר - מנצחת את הסדרה (הספסל של יוסטון קלע נקודה אחת יותר במשחק הרביעי). במשחק החמישי הפסידה דאלאס ברבע האחרון, אבל הספסל שלה גבר על זה של הרוקטס 26:37.

זוהי גם סדרה של גארדים, אבל שונה במהות התפקיד. ליוסטון אין רכז אמיתי (הערת ביניים: התפקוד של מייק ג'יימס במשחק הרביעי היה שערורייתי. ג'יימס שוכח לפעמים שהוא רק שחקן מחליף), ובהיעדר אחד כזה, מקגריידי חייב לקחת על עצמו את התפקיד. היה רגע אחד, שמונה דקות לסיום המשחק הרביעי, שבו מקגריידי ניפנף את ג'יימס וביקש את הכדור, אבל ברבע הרביעי כולו כל הזריקות שבשלושת הרבעים הראשונים לא פגעו בכלום חוץ מהרשת, הפכו לקצרות. ביחד עם השמירה על נוביצקי, מקגריידי נראה כמו כלב צמא בטקסס.

נוביצקי הוא חלק ממשוואת הגארדים. הוא לא בדיוק אמן הטיפול בכדור והוא נדחק בסדרה לעמדת הפוסט, משם הוא מנסה לייצר את הנקודות שלו. יוסטון שומרת לפניו וכשנוביצקי כבר מצליח לחדור מחכות לו הידיים של מוטומבו או מינג. נוביצקי מתוסכל: אחוזי הקליעה שלו גרועים וסל השלוש היחיד שלו בסדרה הגיע בסוף הרבע הראשון של המשחק הרביעי בחצי זריקת התאבדות. אבל הסדרה הזאת מוכיחה כמה נוביצקי גדול, וכמה הוא גדל כשחקן: הוא הולך שוב ושוב לקו והוא קלע 25 מ-27 זריקות העונשין האחרונות שלו.

עוד שחקן שכמעט לא מחטיא מהקו הוא ג'ייסון טרי, שניצח (ביחד עם מייקל פינלי בסיום) את המשחק לדאלאס. האחוזים של טרי מופלאים (אבל הוא מאבד את הכדור יותר מדי) והוא בעצם מהווה דוגמא להצלחה של אוניברסיטת אריזונה בהכנת גארדים לאנ.בי.איי: מלבד טרי אפשר למצוא כאן את גילברט ארינאס, מייק ביבי, דיימון סטודומאייר ובשנה הבאה גם את סאלים סטודומאייר.

וקשה, בכתבה על גארדים, שלא להתייחס לבית הגידול הגדול ביותר של גארדים בעולם, המקום שבו אתה מנער עץ ונופלים לך שבעה ווילי סימסים מהעלים - ניו יורק.

סטפון מרבורי אמר השנה שהוא הפוינט גארד הכי טוב בליגה. מה שברור הוא שכל מקום שמרבורי עזב, פרח אחרי עזיבתו: כך בניו ג'רזי, כך בפיניקס. את מרוברי מגבה איזייה תומאס, הראיס של הניקס ומי שיכול לטעון בקלות שהוא אחד מחמשת הפוינט גארדים הגדולים של כל הזמנים.

בתוך הקלחת של הפלייאוף, קשה לאבד טאץ' עם הניקס. הנה, עכשיו הם הולכים לדבר עם קרליסימו, ההוא שגידל דורות של גארדים ל-NBA מאוניברסיטת סיטון הול, ההוא שהאסוסיאציה של שחורים איתו היא, איך נאמר, די שחורה.