פלייאוף זה כאן

נפתח (וגם נסיים) בשערוריית השנה. קובי ברייאנט. כן, הפציעה של דיבאץ', וההסתגלות, והבריחה של טומג'נוביץ' למעגלי השפיות, ו...ו... ומאיפה שלא הסתכלתי לא ראיתי מקום אחד שבו קובי בראיינט נבחר למנכ"ל העונה. צ'אקי אטקינס כבר טען שקובי הוא ג'נרל מנג'ר, אז הנה, מנכ"ל השנה: קובי בראיינט, מהמיאמי היט.

השחקן היעיל: סטיב נאש נתן עונה מופלאה, ושאקיל אוניל הוכיח, לטווח הקצר אמנם, שמיאמי הרוויחה מהטרייד עם הלייקרס, דאנקן תמיד מועמד, אבל תוציאו שחקן אחד מכל קבוצה ותשאלו את עצמכם אם יש אחד שההשפעה של הוצאתו מהסגל תהיה כה הרסנית כפי שתהיה הוצאה של אייברסון מהסגל של פילדלפיה. מלך הסלים בפעם הרביעית, שיא קריירה באסיסטים, 1.80 שמוליך קבוצה, עיר, כריס וובר, והצל של וובר, לפלייאוף.

חמישית העונה: סטיב נאש, אלן אייברסון, דוויין ווייד, שאקיל אוניל ודרק נוביצקי.

שחקן שישי: ג'רי סטקהאוס

רוקי: בן גורדון.

מאמן: אדי ג'ורדן (עם אזכור כבוד לריק קרלייל מאינדיאנה).

שחקן הגנה: ברוס בואן

נטס-מיאמי. אם שאקיל בריא, חבל על הזמן: משחק שישי יהווה הפתעה. אם שאקיל פצוע (בין אם ישחק או לאו) יכולה להתפתח פה התמודדות אמיתית. הנטס מגיעים עם גל הצלחות שהובילו אותם לפלייאוף, עם ג'ייסון קיד שמבין שההזדמנויות שלו הולכות ופוחתות, עם וינס קרטר בכושר שיא, ועם החזרה של ריצ'רד ג'פרסון. אפילו עם שאקיל, וינס קרטר הוא מץ' אפ מהגיהינום עבור מיאמי, מצד שני קשה להאמין שההשתלבות של ג'פרסון בלי אימון אחד משותף עם הכוכבים האחרים, יהיה חלק כל כך.

למיאמי, אחרי שאקיל (שיצטרך לעבוד קשה כדי להצליח היכן שנכשל אשתקד מול דטרויט, ולמחוק את האמירה המטופשת שלו שמיאמי היא הדבר הכי טוב שקרה לקריירה שלו אחרי שלוש אליפויות עם הלייקרס), יש את דוויין וייד. וייד הוכיח בפלייאוף אשתקד שהוא טוב יותר ככל שהמעמד גבוה יותר. בגללו מיאמי עוברת. בחמישה עם שאק בריא, שישה אם הוא פצוע.

דטרויט-פילדלפיה. האם קיים אוהד אחד, גמד אחד מאיתנו בני התמותה, שלא מחזיק אצבעות לאייברסון? לצערנו אייברסון נפל על היריבה הקשה ביותר עבורו. תנו לו את בוסטון והוא עובר לבד, גם שיקגו. דטרויט, בחמישה משחקים גג, תזכיר לאייברסון שאין לו למי למסור (ולך תקלע: עברת את טישון פרינס והזרועות, וברתק מחכים הוואלאסים).

אינדיאנה-בוסטון. אם אייברסון הוא שחקן העונה, אז אינדיאנה היא קבוצת העונה. גם ללא ההרחקות והטראומה מהתקרית בדטרויט, אינדיאנה איבדה הכי הרבה שחקנים בליגה לפציעות. ריק קרלייל לא אימן השנה, הוא חולל כשפים. בוסטון מציבה לאינדיאנה מיס מצ'-אפים חדשים-ישנים: אנטואן ווקר יקל את הפורוורד של הפייסרס החוצה ויגרום לקרלייל לכאבי ראש. אבל כאבי הראש הללו עבור קרלייל, בהשוואה, הם כמו חופשה שנתית ביערות הכרמל. אינדיאנה גמרה מקום שישי בגלל האופי, תוסיפו לזה את העובדה שאף אחד לא מעוניין בסיבוב פרידה קצר מרג'י. פייסרס בשישה.

וושינגטון-שיקגו. זו תהיה הסדרה החמה של המזרח: שתי הקבוצות כבר החליפו מהלומות השנה, במשחק טרום עונה!! סקוט סקיילס צריך לקבל מילה טובה על מה שהוא עשה בשיקגו השנה, אבל בלי שני שחקני חמישיה (אדי קארי ולואל דנג), שיקגו תתקשה מול וושינגטון. לוושינגטון יש מסיימים מהטובים בליגה והם מצטיינים בהתקפות המעבר, פקטור חשוב מול יריב שמאבד את מספר הכדורים הכי גבוה בליגה. אם שיקגו רוצה לעבור שלב, היא צריכה לדאוג שהמשחק יהיה צמוד ואז לתת את הכדור לבן גורדון, כשהשעון מתקתק לאחור.

נחזור ונסיים בשערורייה: הפיטורים של פול סילאס מקליבלנד. חראם על סילאס, בשעה שטים פלוידים למיניהם מקבלים מדיניות של יד פתוחה להרוס עוד קבוצה, סילאס מקבל בעיטה בטוסיק על כל רצף הפסדים. את העונש השנתי שלה קליבלנד כבר קיבלה, אבל כשהבעלים החדשים של הקבוצה (והס מלהזכירו בשם), טוען שהוא הולך לבנות אוירה חדשה, אחרת, מנצחת, קשה להתעלם מהעובדה שמיליונר הכלכלה החדשה, אשם בקלקלות הישנות לפיהם כסאות של מאמנים כהים אינם מתנדנדים, הם עומדים מלכתחילה על שלוש רגליים.

לברון ג'יימס מת להיות ג'ורדן. מהכדורסל שלו, מהמפרסמים, מהמספר על הגופיה אנחנו יודעים זאת. אבל ללברון ג'יימס יש הזדמנות לעשות דברים שג'ורדן ברח מהם כמו שחור מאלבמה בשנות העשרים. לברון ג'יימס יכול להראות מעורבות חברתית, גזעית יש לומר, וברגע שהדלת תפתח הוא צריך להתעופף מקליבלנד. לא בגלל שהמפרסמים שלו רוצים שוק גדול יותר, אלא כדי להראות לפול סילאס קצת מחויבות.