הכל התחיל באמצע העונה שעברה. הקבוצה קירטעה, אמארה סטודמאייר, שנבחר עונה קודם לכן לרוקי העונה, היה פצוע במשך כחצי עונה וסטפון מארבורי, הרכז כביכול של פיניקס, רצה לעשות הכל לבדו, ולא שיתף את החבר'ה. פיניקס לא הפסיקה להפסיד ובעיות הכימיה בין השחקנים (נראה שמארבורי עשוי מחומר שפשוט אינו מתערבב עם חומרים אחרים) את פיניקס לבצע את אחד המהלכים המפתיעים והמוצלחים ביותר בעונות האחרונות. מארבורי ופני הרדאווי, שני שחקנים עם חוזים גדולים, נשלחו לניקס (שהפכו לשואב האבק של חוזים מעיקים), תמורת אנטוניו מקדייס, האוורד אייזלי, וצ'ארלי וורד, הרוקי מאיסיי לאמפה, והזכויות לסאשה וויאניץ'. המהלך איפשר לסאנס לפנות מקום בתקרת השכר ולמרות שהעונה היתה כשלון, מצב הרוח בפיניקס השתפר. העזיבה של סטארבורי פינתה מקום לליאנדרו ברבוסה הברזילאי ולפתע ג'ו ג'ונסון הפך משחקן מאכזב לאחד שבפריחה.
הקיץ הגיע ותקרת השכר לא נראתה באופק, כך שלפיניקס היה מרחב פעולה בכל מה שנוגע להחתמת שחקנים חופשיים. כולם דיברו על קובי בראיינט, וטענו כי פיניקס החתימה את המאמן מייק ד'אנטוני כדי למשוך אותו אליה, בגלל העובדה ששיחק עם אביו באיטליה. אבל פיניקס רצה להחתים את סטיב נאש, שנבחר על ידה בדראפט לפני שעבר בטרייד לדאלאס, מתוך ידיעה שתמיד נותרה לו פינה חמה בלב לעיר ולמועדון. הסאנס רצו להראות לרכז הקנדי כמה הם רוצים אותו, אז הם שלחו את סטודמאייר, שחצן לא קטן, כדי לפגוש אותו. אמארה אמר לו שהוא מעוניין ללמוד ממנו, וזה הרשים את נאש. טוב, גם חוזה של 60 מיליון דולר עזר קצת. לנאש היה קשה לעזוב את דאלאס ואת חברו הטוב דירק נוביצקי, אבל הבעלים של המאבס מארק קיובן, כנראה ברגע של אי-שפיות זמנית, סירב להשוות את ההצעה - ונאש נחת בפיניקס.
השלד של הקבוצה כלל אז את שון מאריון, ג'ו ג'ונסון, נאש ואמארה. מאז ומתמיד הבעיה של פיניקס הייתה הנוכחות מתחת לצבע, ולכן כולם חשבו שהשלב הבא יהיה החתמת סנטר, (מהמט אוקור ואריק דמפייר היו על הכוונת), אבל השמשות לא מסוגלים לזהות שחקן פנים גם אם הוא ייפול עליהם, אז במקום זאת החתימו עוד שחקן חוץ, קוונטין ריצ'רדסון. כך נרקמה לה קבוצה מוזרה, נטולת סנטר, עם חמישייה שלא ממש שמעה על הגנה (אולי קראה על זה קצת בספרים). לפני העונה חזו המומחים שפיניקס תשתפר ואפילו תגיע לפליאוף, אבל לא גבוה יותר ממקומות 8-7.
אל תפספס
המציאות עולה על כל דמיון
המציאות עלתה על כל דמיון ופיניקס רצה למאזן מטורף של 4:31, הפתיחה הטובה ביותר מאז הבולס של 1996. ההגנה אמנם נשארה בתיאוריה, אבל ההתקפה פשוט טסה מעל כל היריבות. האסטרטגיה היתה פשוטה: לוקחים ריבאונד, מוסרים לנאש, מנסים להתפנות מתחת לסל או מחכים על קו השלוש ויורים. הקבוצות האחרות לא ידעו איך להתמודד עם מה ששחקנים רבים ב-NBA הגדירו כקבוצה המהירה ביותר שהם אי פעם ראו. בהתקפה עומדת השיטה הייתה אחרת - למסור לסטודמאייר שידרוס את מי ששומר עליו ויטביע. סטיב נאש הוכיח לכולם שכדורסל זה משחק של מסירות, ושרכז אמיתי יכול להיות מועמד ל-MVP. Q ריצ'ארדסון התחיל את העונה חלש, אבל מהר מאוד נכנס לעניינים והתחיל להפציץ שלשות מכל עבר (וגם לקלוע פה ושם). מאריון וג'ו ג'ונסון נתנו את עונתם הטובה ביותר והחיים היו יפים.
ואז נאש נפצע.
פתאום שום דבר לא עבד. אף אחד לא מסר, כולם ניסו לבד, ואפילו בארבוסה, הרכז שפתח במקום נאש, סיים אחד המשחקים ללא אסיסט אחד לרפואה (קשה להאמין איך זה אפשרי כשיש לך מכונת הטבעות בשם סטודמאייר). פיניקס נראתה פגיעה ותקועה, והיריבות שלה ניצלו זאת עד תום. חמישה הפסדים רצופים, ואף משחק עם יותר מ-100 נקודות. הרצף הזה הראה את המשמעות של נאש עבור הקבוצה, ומעמדו כמועמד MVP רק התחזק. כשהבחור חזר הכל חזר לקדמותו. רצים, קולעים, מנצחים. בינתיים פיניקס התחזקה בעוד קלע שלשות בשם ג'ים ג'קסון, והשיגה שחקן שישי לגיטימי שיכול לחפות על יום רע של אחד הגארדים (בעיקר ריצ'רדסון שיורה משלוש בלי הבחנה), וגם לתת תנופה מהספסל.
אחת הקבוצות הצעירות בליגה הפתיעו את כולם, ועכשיו היא צועדת אל הפליאוף בראש מורם (או מורד, כדי לנסות למצוא את הקבוצות שמתחתיה) ועם המון ביטחון. אבל פליאוף זה סיפור אחר לגמרי.
מיומנו של אוהד (עומר קהת)
בפעם האחרונה שהייתי כל כך נלהב לקראת תקופת הפליאוף הייתה למעלה מלפני 10 שנים. באותה תקופה שלטו בליגה שחקנים כמו
הוד רוממתו מייקל, חאכים אולג'ואן, דיוויד רובינסון ופטריק יואינג. היה עוד שחקן גדול, אחד שמנמן, קירח עם לשון חדה, שהנהיג את פיניקס למאזן הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון (הסאנס השוו אותו העונה) ולגמר הפלייאוף צ'ארלס בארקלי. אי אפשר לשכוח את אותו לילה ב-1993 שבו קבר ג'ון פקסון את שלשת הניצחון במשחק מספר 6, שלשה שהביאה גביע שלישי ברציפות לארון של השוורים. השמחה לאיד של חבריי אוהדי שיקגו זכורה לי עד היום.
זה היה אז, והיום האדרנלין שוב זורם. שוב כולי תקווה שערוצי הספורט השונים ימלאו אחר משאלות ליבי וישדרו משחקים של פיניקס. שוב לילות לבנים של מתח ושל כסיסת ציפורניים. אבל הפעם זה יהיה שונה, חלום האליפות לא יתנפץ השנה. אחרי 15 שנות אהבה, סופסוף נטעם את טעמו המתוק כל כך של הנצחון.
אז מה נשתנה השנה הזו מ-1993? בואו נבחן את שתי הקבוצות.
לשתי הקבוצות המאזן הטוב בליגה שמבטיח יתרון ביתיות לאורך כל
הפלייאוף. אבל פיניקס של השנה הוכיחה לאורך כל העונה שיתרון זה שולי בעיניה כאשר מאזנה בחוץ 10:31 הוא הטוב בליגה. לשתי הקבוצות התקפה מצויינת, אבל עם הבדלים. אז היה זה כוכב עליון אחד שהביא את השינוי למדבר בעונת MVP בלתי נשכחת, והיום זה רכז קנדי שמסירות זה לא רק השם המאצעי שלו, אלא גם שם המשפחה ושמו הפרטי. מסביבו מתרוצצת סוללת אתלטים שעושים הכל על המגרש.
טוב, הכל חוץ מהגנה. אז הספסל כלל את ג'ו דומאס, דני איינג', ואוליבר מילר, והיום יש לנו ג'ים ג'קסון, וולטר מקארת'י, וליאנדרו ברבוסה - שני ספסלים דלים וחלשים יחסית ליריבות בפלייאוף. נקודת דימיון נוספת היא מחסור בסנטר נורמלי.
לחבר'ה של בארקלי היה הרבה יותר ניסיון, לעומת הילדים של היום, והחשיבות של האספקט הזה הוכחה בחזרה מדהימה מפיגור 2:0 בסיבוב הראשון מול הלייקרס. הסאנס הפסידו את שני המשחקים הראשונים בבית והמאמן דאס פול ווסטפול נכנס למסיבת העיתונאים ולפני שמישהו הספיק להוציא פיפס ירה - "אני יודע מה אתם רוצים לשאול אותי, אם אנחנו גמורים. אז לא! אנחנו ננצח את הסדרה הזו". דוגמא נוספת הגיעה בגמר, אז השיגה הקבוצה שני ניצחונות חוץ בשיקגו. מצד שני, עך החבר'ה של היום אין את הלחץ והציפיות שעלולים להקשות עליהם.
אז כמו היום, פיניקס היא מכונה דורסנית ומשומנת היטב, שהשחקנים שלה נהנים להיות חלק מהמועדון ומפזרים חיוכים לכל עבר. ואווירה נטולת לחץ על המגרש. האולסטארים בתקופה ההיא היו בארקלי, הרכז המהיר קווין ג'ונסון והשוטר דן מארלי. היום אלו נאש, אמארה ומאריון. במקום שהכדורים האחרוים ילכו לנסיך צ'ארלס, הם יכולים ללכת לכל אחד מהחמישייה. בכלל, השנה הקבוצה הרבה יותר קבוצתית, בעיקר בגלל שנאש הוא רכז יותר קלאסי מ-KJ.
אבל אולי העובדה החשובה ביותר, אין עכשיו בדרך לאליפות את מיייקל ג'ורדן. במשחקים הגדולים הוא היה מחסל את היריב פעם אחר פעם. אבל היום אולי דווין וויד יתעופף בדרך לתואר, או שטים דאנקן שוב פעם ילמד את קבוצות הליגה שיסודות טובים
והבנת המשחק הם המפתח לאליפויות, ואולי ההגנה של דטרויט שוב תתעורר לחיים וכל מאמני הליגה יסתכלו חסרי אונים איך כל מה
שעבד במהלך העונה פתאום לא דופק. אבל אני מצפה לחודש של לילות כדורסל מרגשים ומותחים, שבסופם, תואר האליפות יהיה שלנו.
סוף סוף.