הפה והטלפיים: השבוע של גרשון ודרוקר

ביום חמישי שעבר השלימה מכבי תל אביב העפלה לפיינל פור היורוליג. היא עשתה זאת חזק, מהר ובעיקר באופן אלגנטי. מכבי משחקת העונה כדורסל נפלא, שספק אם נראה כמותו באירופה. האחראי לכך הוא פיני גרשון. הוא אמנם לא אוהב לעבוד קשה באימונים, ועוזריו מבלים שעות בצפייה בקלטות וידאו ואיסוף נתונים סטטיסטיים, אבל שיטת האצלת הסמכויות עובדת. הראש של גרשון מוצא מדי שבוע את הפתרונות האידיאליים לתרגילי היריבה, משנה את התרגילים, מגוון, מרענן. באירופה יש מאמנים עם תארים רבים יותר מגרשון, כמו ז'ליקו אוברדוביץ, אבל עובדה זו תקפה גם לגבי ז'וזה מוריניו. נכון לעכשיו, שניהם המאמנים הטובים באירופה, זה בכדורגל וזה בכדורסל.

עקב היכולת המרשימה של גרשון על הקווים, הוא מקבל הנחות: מהאוהדים, מהתקשורת, מהנהלת קבוצתו. היה צריך לגייס לא מעט סבלנות וסלחנות כדי לראות בהתנהגותו בגמר הגביע שובבות חיננית ולא התנשאות מקוממת. הוא הגיע למשחק בחולצת כפתורים מקומטת, שנתלתה מחוץ למכנסיו ברישול. במהלך המשחק הוא תפס במכנסיו של אלווין יאנג מבני השרון – באמצע התקפה של בני השרון – וטפח על אחוריו של גיא פניני לאחר שזה קלע שלשה. הוא אף לקח את הגביע משולחן המזכירות ברבע השלישי. בסיום המשחק הוא התגולל על השופטים, בעיקר כדי לסגור חשבון עם משה ביטון. השופט, כזכור, ליכלך על גרשון באוזניו של גיא גודס.

התנהגות דומה של מאמן אחר לא היתה יורדת מסדר היום במשך שבוע שלם. גם אם גרשון היה מתנהג כך לפני שהגיע למכבי, היה מדובר בסיפור. אבל כעת הוא נמצא בקבוצה חסינה מביקורת, מהמאמן ועד אחרון השחקנים. כל איזכור של "פיני" נעשה בחיבה, שהרי הוא מאמן גדול. הרי אין עוד מלבדו, וכל מילת ביקורת עליו תפגע במשימה הלאומית – להביא את הגביע לתל אביב. וכך, ההתנהגות המבישה שלו וביזויו של מעמד גביע המדינה כמעט לא ספגו גינויים.

ואולי בעצם צריך להכיר לגרשון תודה על התנהגותו. שמעון מזרחי מתעקש כל העת שהליגה הישראלית מצוינת, אבל ההופעה של מאמנו בגמר ממחישה מה מכבי חושבת באמת על הענף. מדובר בעבורה במטרד. פעם, ולא כל כך מזמן, דיברו במכבי על הליגה הישראלית והגביע כאל "הלחם והחמאה". כיום, הלחם, החמאה, הקצפת והדובדבן – כל הפרסים כולם יתקבלו במוסקבה. גרשון, אפשר להאמין, יגיע לגמר היורוליג במיטב מחלצותיו.

בכל קונטקסט אחר, מחוץ לעולם הספורט, המשפט של פיני גרשון נראה היה תמוה. מה הקשר? מה לעזאזל מחבר בין מותו של טדי פינקלשטיין ממחלה קשה, לבין פציעתו של שחקן – פציעה קשה אמנם, אבל לא כזו שמסכנת חיים, חלילה?

בתוך אולם הכדורסל, הקשר הוא ברור: הניסיון של מאמן ליצור לקבוצתו אוייב משותף, גם אם דימיוני, לפני משימה מכרעת. כיאה לאדם שמאמין בהשגחה עליונה, האוייב של גרשון אמורפי משהו – הגורל, המזל, יד נעלמה. מדובר במניפולציה רגשית, אבל מאמנים משתמשים בה כל הזמן. מכבי אולי תגיע למוסקבה בלי הסנטר המחליף שלה, אבל מתודלקת בכמויות מסחריות של מוטיבציה. גרשון לא ייתן לשחקניו לשכוח לרגע את האוייבים הדמיוניים.

שני מאמני כדורסל ישראלים: אחד, פיני גרשון, רותח מזעם אחרי ניצחון וזכייה בגביע; השני, שרון דרוקר, זחוח, רגוע וחיובי אחרי הפסד שני ברציפות בסדרת פלייאוף להפועל תל אביב. הקבוצה של אפי בירנבוים ושאול אייזנברג הגיעה לפלייאוף מפורקת, אחרי ששיחררה את קרטיס מקנטס והפסידה אינסוף משחקים ברציפות. האוהדים המעטים שמגיעים למשחקיה מצטרפים ליריבה ומקללים את היו"ר, שהיה עסוק מצידו במאבקים משפטיים מול שחקן הקבוצה ישראל שיינפלד. במשחק השני איבדה הפועל תל אביב את גיל מוסינזון, והיא משחקת כבר תקופה ארוכה בלי רכז טבעי. הסדרה הזאת, על פי כל ההערכות, היתה אמורה להסתיים ב-0:3. להפועל ירושלים, כמובן.

אבל ההערכות הללו שכחו את המאמן הכי אוברייטד בכדורסל הישראלי, האיש שמעולם לא היה עצוב, שהפסד מעולם לא חילחל לנשמתו ועינה אותו. שרון דרוקר הגיע לסדרה מול הפועל תל אביב כמו שהוא מגיע לכל מעמד ספורטיבי – רגוע, זחוח, שאנן, בלי לעשות שינויים טקטייים או לנסות לעורר מוטיבציה בחניכיו. התוצאה היא תצוגה נרפית, ופיגור 2:1 מפתיע ובעיקר מחפיר, מבחינת הירושלמים. לדרוקר זה לא מזיז. הוא אומר: "זה היופי בפלייאוף. צריך להרים את הראש". לאורך עונה שלמה, פרט לשבוע בו התפרץ דני קליין, מסתובבת ירושלים עם הראש למעלה, בעיקר עקב אישיותו החד פעמית של מאמנה, שתמיד ילטף את שחקניו. זו הסיבה העיקרית לכך שביום ראשון היא עשויה לסיים את העונה עם האף באדמה.