מתגעגעים למכבי של פעם

פעם, לא ממש מזמן, העפלה לשלב רבע גמר היורוליג היתה דבר גדול עבור מכבי תל אביב ואוהדיה. כן, פעם היינו קטנים יותר. אולקר כאלה, פרווה. ומשום כך, ובמיוחד על רקע המועדונים העשירים שעיטרו את גביע אירופה לאלופות של פיב"א, פיינל פור היה בגדר חלום. שאיפה לעתיד.

קטנים יותר, אולי זו באמת ההגדרה הנכונה. יד אליהו לא היה מלא לחלוטין בכל משחק, בטח שלא כמו בימינו אנו. זרים בינוניים בלבד, במושגים אירופאים, הסכימו לנחות כאן. בטח שלא אלופי אירופה מכהנים כשאראס. לא היו ממש ציפיות, והתקשורת לחצה הרבה פחות. נדמה שלאורך כל שנות ה-90', מכבי חסרת היומרות שיחקה בעיקר כדי להעביר את הזמן.

אולי היה זה אך סמלי שדווקא תחת הדרכתו של פיני גרשון, אויב האומה ואדום מובהק לאורך שנים, יצאה מכבי לדרך חדשה. לתקופה הגדולה בהיסטוריה שלה. היה משהו כל-כך טהור במכבי של אז, מודל 2000. מכבי הלוחמת היתה קבוצת כדורסל נטו, שהיתה מקור גאוותם של אוהדיה, אלה שאכלו ממנה מרורים לאורך שנות ה-90' האפורות. הגיע להם לשמוח.

כי פתאום, אחרי שנים בהם התרגלו יושבי ההיכל לפראזיטים בעיתיים ומדושני עונג דוגמת רנדי ווייט, באק ג'ונסון ו-וויקטור אלכסנדר, ראו לפתע משהו אחר. הג'ינג'י הגבוה שהגיע מתחתית הליגה הספרדית הראשונה ואכל את הפארקט עוד מטורנירי ההכנה, לדוגמא.

כשבחנו אותו הפרשנים לראשונה, אם אינני טועה, קראו לו מוטי ארואסטי החדש. ואריאל, איך אפשר לשכוח את השחקן המרגש הזה. רכז במלוא מובן המילה. אי אפשר היה להישאר אדיש נוכח התמונות שלו עם הרגליים בדליי הקרח בשלבי סיום העונה. כל עונה. וכמובן שראויים לאיזכור גם בריסקר, שלף, שארפ, קומאג'יס, פופה, וכמובן הנשמה של דורון ונדב. קבוצה. הקבוצה שלנו.

גם פיני היה שונה; פחות שחצן, פחות רברבן. איש של עבודה. פיני היה אז הרבה יותר תמים ונאיבי. מי בכלל חשב להזכיר אותו ואת אובראדוביץ', איבקוביץ', מסינה ורקלקאטי באותה נשימה. נדמה שהמשחק ההיסטורי שהיווה את נקודת המפנה, שהפך את מכבי מעוד לקבוצת יורוליג לקבוצה גדולה באמת,בפלדוצה בבולוניה, עשה צדק. דווקא שם, מול הקהל העויין והאנטישמי, דווקא באולם שסימן יותר מכל את השנים המרגיזות והמפוספסות עם גריפית' ולונצ'אר, חזרה מכבי לקידמת הבימה האירופית. עוד נדבך שהפך את אותה עונה, למרות שלא הסתיימה בגביע, לבלתי נשכחת. ובכלל לא דיברתי על משחק הגומלין בהיכל והאוהלים מחוץ לקופות ערב לפני, או על ליל הסדר בסלוניקי.

זה לא שמכבי הנוכחית לא מרגשת אותי. פשוט המכונה המשומנת ביותר באירופה, המפלצת שמאיימת לרמוס את היורוליג ולהפוך את המפעל לליגת העל הישראלית, הפכה לגוליית. פארקר, וויצ'יץ', באסטון, שאראס, בורשטיין ויתר החברים מספקים את הכדורסל היפה ביותר שהציגה מכבי מעולם, אולי אפילו הכדורסל היפה ביותר שהציגה קבוצה אירופית כלשהי, אבל מבחינתי לפחות, מכבי הבוסרית והקטנה, שהגיעה חמושה בקושי בכמה חלוקי נחל והרבה אמונה מול המליונרים של בולוניה, ברצלונה ואתונה, ויכלה להן, מרגשת לא פחות, ואולי אף יותר ממכבי הכוחנית מודל 2005. וכל ההבדל בין הקבוצות, בעצם, יכול להתנקז לשורה אחת - למכבי של אז, האפורה והקסומה והאנושית, בעלת החסרונות הרבים, היה לב עצום שחיפה על הכל ומגנט אליו את הסובבים. מכבי של היום, לחיוב או לשלילה, היא סתם עוד קבוצת אן בי איי.

ביום חמישי האחרון חגגו המכבים מת"א 28 אביבים לגביע האירופי הראשון. מבט נוסף בלוח השנה גילה שחלפו להם 12 ירחים מאז חברו גור ודרק, והולידו את אחת השלשות המפורסמות בתולדות הכדורסל הישראלי. בין לבין נרשמה, כמעט בטבעיות, העפלה נוספת לפיינל-פור האירופי.

בעוונותיי, נולדתי שנה לאחר אותו גביע מפורסם ב-77, כך שההתרשמות שלי מאותה התקופה מבוססת על סיפורים בלבד. את הזכיות הבאות לעומת זאת, כמו גם את ההחלקות של גמצ'י, את כידרורי המצוקה של ליפין, ואת הדמעות של קטש יצא לי לחוות כאוהד מן השורה.

כנצר לתנועה הקיבוצית, נאלצתי להתמודד לא פעם עם התקפות חוזרות ונשנות מצד אוהדים אדומים למודי אכזבות ואכולי תסכול. טענותיהן העיקריות של אנשי המגל והחרב, עסקו בעיקרן בשלטונו הבלתי מעורער של שמעון היקר בעולם הכדורסל בארץ, שלטון שהתבטא בהשפעה מכרעת על השיפוט במגרשים ועל מקבלי ההחלטות מחוץ להם.
טענה נוספת נגעה בעובדה המצערת, שמרבית השחקנים המובילים באימפריה הצהובה לא באו בבריתו של אברהם אבינו.

מכיוון שברוב המקרים מצאתי עצמי בצד המנצח, ומכיוון שממילא בשלבים המכריעים של העונה האירופית היו חווים אותם אדומים תהליך מסתורי של מטמורפוזה, מעולם לא נאלצתי להתמודד עם טענותיהם ברצינות.

בשנתיים האחרונות המצב השתנה. לניגון היללני של חבריי המתוסכלים לא היה חלק בכך. השינוי, כפי שאומרת הגברת אריסון, התחיל בתוכי. משהו החל לחלחל באותה תחושת הזדהות מוגדרת וברורה שהיא נחלתו של כל אוהד בעולם. ההסבר פשוט: אם בילדותנו, הפצצנו כמו גמצ'י, רקדנו כמו קטש וגילינו קור רוח מופתי כאילו היינו האייס-מן הישראלי הראשון, היום האופציות העומדות בפני נער חובב כדורסל הן להוציא אאוט כמו גור, לסתום חורים כמו טל,או לנופף במגבת כמו יניב ויותם.

לפני שיקומו המתלהמים למיניהם, אמהר ואומר שגם לדעתי הקבוצה הנוכחית היא אולי הטובה והמבריקה שזכינו לראות כאן. גם לדעתי אנחנו נהנים היום מהכדורסל האלגנטי והחכם ובעיקר משילוב השחקנים הטוב ביותר שהיה כאן. אלא שאין בכל אלה בכדי לחסות על העדר תחושת ההזדהות. עד כמה שהיינו רוצים בכך, שאראס הוא לא חלק מהעם הנבחר, פארקר לא יעשה אתנו מילואים בקיץ הקרוב, וויצ'יץ' כנראה לא ינפנף בפארק ביום העצמאות השישים למדינתנו.
אם בעבר הצליחו ראשי המועדון הצהוב בעזרתם האדיבה של אנשי התקשורת לגייס את זרינו ומתאזרחינו לטובת הנרטיב הציוני ולרתום אותם למלחמה בדוב הרוסי, או בהמון היווני, ניתן לומר שהיום התהליך הוא הפוך.

בשנה שעברה עברה ממשלה שלמה לדום כאשר אירוח המפעל האירופי עמד בספק. החגיגות בפארק יצרו תחושה שהמאמץ היה שווה. השנה, כאשר שום גורל של שום עם לא תלוי באחוזי העונשין של באסטון, הולכת ומתחדדת ההרגשה שמשהו אכן חסר. כשהיינו נערים, ההתרגשות של ערבי חמישי החלה כבר ביום שלישי. לפני יומיים, 28 שנים אחרי אותו גביע, תפסתי את עצמי מזפזפ ל"ארץ נהדרת" תוך כדי משחק העלייה לפיינל-פור.

וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.

מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il. אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם.