שכונת פאר

ניצן שירזי מכנס את שחקניו בין רחבת ה-16 לחצי המגרש המתפרק בשכונת התקווה. "מי היה פה אתמול באסקו-בר?", הוא פותח בחיוך את האימון, "תגידו, תגידו". כמה מהשחקנים מרימים את היד. אחר כך, בראיון, הוא יסביר: "בכל דבר אנחנו הרי מסתכלים איך האירופאים עושים. ואם הם יוצאים לשתות בירה אחרי האימון ולמחרת באים לעבודה, אז אנחנו אומרים 'וואו, איזה מקצוענים'. אז גם אצלנו בקבוצה יש שחקנים שאחרי האימון יוצאים לבלות ולמחרת באים לאימון ועובדים כמו שצריך, ממש כמו באירופה".

תכירו את בני יהודה מודל 2005. אם אפשר היה להכניס מועדון כדורגל שלם לתוך תוכנית כמו "הברבור" או ה"מהפך", סביר להניח שבני יהודה הייתה הופכת מהנערה השמנמנה מדרום טקסס שאף אחד לא רצה לגעת בה, לבחורה הכי יפה במנהטן. לבני יהודה יש בעל בית עשיר (חזי מגן), מנכ"ל (משה דמאיו) דוברת (רונית אשכנזי) ושאר בעלי תפקידים, שמתנהלים באווירה רגועה ותוך כבוד הדדי אחד לשני. "המודל שלנו הוא מכבי פ"ת", חוזרים שם כולם כמו מנטרה. הרי משפחת לוזון הייתה עד לא מזמן בליגה של בני יהודה, ועכשיו היא כבר לוקחת שנה שניה את הכרטיס לאירופה.

"אם עוד שלוש שנים נתחיל גם אנחנו לאיים על הכרטיס לאירופה באופן קבוע, אני אהיה מרוצה" אומר שירזי. "כרגע אני לא בטוח עד כמה אירופה היא יעד שמתאים לחלק מהקבוצות בליגת העל".

כששירזי מדבר על תוצאות, הוא לא מסתיר את התקופות הרעות, אלו של פתיחת העונה, כשהחבל כבר היה מונח על הצוואר. הוא ודמאיו ניהלו אז שיחות ארוכות וקשות. בכל שיחה התעקש המאמן הצעיר (34) לשמור על הגב של הזרים שלו, לימה, גמאן ובטורינה, שכמו שאר הזרים בארץ הופכים טרף קל בשעת משבר. עכשיו שירזי קוצר את הפירות: כל השלושה ימשיכו בעונה הבאה במדים הכתומים, ובחודש האחרון שירזי עושה שעות נוספות בקו ת"א - קרואטיה כדי למצוא עוד קשר זר אחד. חודש וחצי לפני סיום העונה וכמעט ארבעה חודשים לפני תחילת העונה הבאה, הסגל של שירזי סגור כמעט הרמטית.

את הקיץ של 03/04 פתח שירזי כעוזר המאמן של גיא לוי, אז עדיין הילד הרע של אצולת הכדורגל המקומית. לוי והבעלים דאז, יובל גפני, התכסחו שלושה ימים לפני פתיחת העונה העונה, לוי נזרק והוחלט למנות את הילד ממשפחת שירזי כמאמן יחיד. דמאיו וחבריו ראו בניצן את בני יהודה האמיתית - הוא גדל בשכונה, הוא נחשב למאמן נוער מוצלח במיוחד והקהל אוהב לראות הרבה שחקני בית בהרכב. וכך, שירזי מצא את עצמו בעמדה בכירה בגיל צעיר, והפך את בני יהודה מקבוצה של מאבקי הישרדות לשוכנת קבע במרכז הטבלה.

העונה הפכה בני יהודה גם לקבוצה המובילה בעיר, לאור הדשדוש של שתי יריבותיה העירוניות, הגדולות והעשירות יותר. יחד עם שירזי, גדלו גם השחקנים אותם הצמיח במחלקת הנוער של מכבי ת"א. במשחק בין מכבי ת"א לבני יהודה בעונה שעברה, בשיאה של פרשת בנין-נמני, כל שחקני העבר של שירזי ניגשו אליו וחיבקו אותו לפני המשחק. שניים מהם, ראובן עובד וטל בן חיים, עדיין מעסיקים מדי פעם את המאמן: "אני רוצה להגיד לך שטל בן חיים חי באותה צורת חיים שהוא חי בבולטון גם בישראל. עבד קשה, הלך לישון מוקדם. רק שבבולטון עבדו איתו על הדברים האחרים שהיו חסרים לו".

לגבי עובד, שירזי לא מסתיר את אכזבתו, אבל גם לא איבד תקווה: "הוא אחד השחקנים המוכשרים ביותר שראיתי בחיי בכדורגל. לא יכול להיות שהכישרון הזה יתבזבז ככה סתם, פשוט לא יכול להיות, בסוף, זה יפרוץ החוצה".

האימון יוצא לדרך, השחקנים מריצים צחוקים ושירזי צועק להם: "תלחשו ותרוצו צמודים". בן לוז מגיע פצוע לאימון ומסתכל על החברים עובדים. "מה אתה חושב, שבן לוז, לדוגמא, לא חי חיים של כדורגלן אירופי?" שואל שירזי. "יש עוד מספר שחקנים בקבוצה שחיים בדיוק את החיים של שחקן אירופי, רק שלמועדון שלנו אין התנאים של אירופה. אם אני רוצה לעשות שני אימונים ביום, איפה אני אשים את השחקנים בין אימון לאימון? אין לי חדרי מנוחה. כשהמגרש עובר שזרוע חורף, אני נודד בין מגרש למגרש כדי להתאמן".

אחד האוהדים מגיע לאימון ומתיישב. הוא שואל את רונית אשכנזי למה משחק הגביע בין בני יהודה לרעננה ייערך במגרש הרעוע ברעננה ולא הועבר לשכונה או למקום אחר. "ככה יצא בהגרלה", מסבירה לו אשכנזי. "וחוץ מזה, אתה לא אהבת את זה שבעבר העבירו משחקים מהשכונה לרמת גן כי היה צפוף והמשטרה לא אישרה. גם אנחנו לא רוצים לפנות למשטרה ולבקש להזיז את הביתיות". בני יהודה בעידן בלומפילד כבר שכחה איך זה להיות קטנה ומקופחת.

אני יוצא לסיבוב אחרון סביב האיצטדיון, שבעבר הכיל בתוכו אי אילו ריגושים שכונתיים רומנטיים, שכנראה כבר לא יחזרו יותר לכדורגל הישראלי. בדרך חזרה אני מגלה שהארנק שלי נעלם. לאחר יממה, מתקשרת אשכנזי ומספרת שאחד הילדים מצא אותו זרוק בכניסה לאיצטדיון. כשאני מגיע לאסוף אותו ורואה שלא נגעו בו, אשכנזי מופתעת: "בדרך כלל לא רק שלא מחזירים את הארנק שלם, אלא גם פורצים לנו למכוניות ולוקחים אותו". האפסנאי קוצ'ה מלמל לעצמו: "באמת נס". זו הגדרה מדוייקת למדי גם לתהליך שמתרחש בבני יהודה.