עם הרבה חששות ולא פחות ציפיות התייצבה השבוע נבחרת ישראל לאירוע שלא ידעה כדוגמתו מעולם - שני מפגשים מכריעים תוך ארבעה ימים מול שתי נבחרות מהטופ העולמי. לאף אחד לא היה מושג איך זה ייגמר. במבט לאחור ובלי קשר למה שיקרה בהמשך, אפשר לומר בפה מלא - כמה עצוב שזה כבר מאחורינו.
אחרי עונה טראגית במישור המקומי ומשחקים בינלאומיים בפאלרמו ושות', חזרנו לטעום את טעמה המתוק של יריבות בין ארצית, ונשארנו עם טעם של עוד. עוד הרבה.
הקהל
אולי זה נשמע תמוה, אבל לנבחרת ישראל אין עדיין אתר אוהדים רשמי. בעוד שלכל קבוצה זניחה מליגה שניה ומעלה יש אתר המתוחזק על ידי הקבוצה או על ידי האוהדים, הנבחרת עדיין מעט נבדלת מהעם.
ולמרות זאת, ארבעת הימים האחרונים הוכיחו בפעם המי יודע כמה, שקשה מאוד לנצח בישראל (דנמרק, וספרד הן היחידות שהצליחו לנצח כאן בעשור האחרון), והרבה בזכות הקהל. רמת גן לא היה עמוס כל כך מאז המפגש מול קולומביה, עובדה המצביעה על הצימאון שלנו לכדורגל אמיתי. אמנם נגד אירלנד שררה באצטדיון דממת מוות מהדקה ה-3 עד ה-50, אבל זה קורה בגלל שכמו הכדורגל בארץ, גם תרבות האהדה שלנו עדיין סובלת מכמה תחלואים. אם ההתאחדות רוצה להמשיך בתנופה במבט לעתיד, היא יכולה לחזק את הקשר בין הנבחרת והקהל. צעד חכם נוסף שביכולתה לעשות, הוא להעביר את משחק הבית נגד איי פארו (בהנחה שהוא עדיין יקבע משהו), לאצטדיון הטוב בארץ - בלומפילד.
הארגון
העיתונאים שהגיעו לישראל לסקר את שני המשחקים בנוסף ל-2000 האוהדים שהגיעו מאירלנד, הוכיחו שוב מה כוחו ותרומתו של הספורט, לתשומת לבם של משרדי הממשלה, המקציבים לו סכומים מצחיקים.
אמנם קבלת הפנים המתרפסת בסגנון: "נהנית ספר לחבריך" וההתרוצצות אחרי כל אדם לבנבן/ סמוק לחיים/ לובש ירוק/ דובר אנגלית שאירגנה ההתאחדות ועיריית ת"א עוררה מבוכה, אבל אפשר לומר שכל מי שביקר בארץ בשבוע האחרון, מעיתונאי ועד אוהד, חוזר לארצו עם חוויות משמחות.
שיתוף הפעולה של ההתאחדות עם חברות מסחריות שצבעו את האצטדיון בכחול, והסדר באצטדיון ראויים לשבח גם כן. חבל רק שמסיבות העיתונאים נראו כרגיל קצת שכונתיות בהעדר מתורגמנים פה ושם, אבל זו חלילה לא אשמתו של קצין העיתונות ("הטוב בעולם" להגדרתו של גרנט), שאול אייזנברג.
הוא דאג לשורת מינויים שיסירו ממנו כל עול ואשמה: אחד שיתרוצץ בין העיתונאים הזרים, אחת שתהיה אחראית על חלוקת ההזמנות, ואחד שיעזור בתרגום השפות. כל זה כדי שהוא יהיה פנוי לדברים החשובים באמת. לא ברור מה הם אותם דברים, אבל בואו לא נהיה קטנוניים.
המאכזב
כולם דיברו לפני השבוע הזה על נבחרת שכולה יוסי בניון. דווקא ברגע השיא של הנבחרת, יוסי נתן שתי תצוגות בינוניות ומטה. התצוגה המאכזבת של יוסי אולי ביאסה רבים, אבל הורידה קוף מגבו של גרנט והוציאה בשורה לעולם: זו לא נבחרת של שחקן אחד.
איך אומר טל פרידמן בדמותה של חלי? אז נכון שאנחנו חייבים לו עד עכשיו את כל הנקודות בקמפיין; אז נכון שהוא עלה לשחק פצוע; אז נכון שהוא סומן כמטרה על ידי הנבחרות היריבות ונשמר בקפידה; אז נכון שהוא עשה המון תנועה וקיבל הרבה כדורים ובכך הוריד נטל משאר השחקנים. אבל בשורה התחתונה הוא לא סיפק את הסחורה, לא הצליח לייצר פעולות אפקטיביות, ובשני המשחקים החמיץ הזדמנויות שיכלו לעשות את ההבדל עבורנו - מהישג מכובד לתפיסת המקום הראשון בבית.
המצטיינים
בגלל ההרכבים המשתנים של הנבחרת, קשה לבחור במישהו שהיה מעל כולם. בשורה התחתונה כולם נתנו את התחת עבור הנבחרת (גם אברם), והפגינו גישה אחראית על המגרש.
אבל היו מספר שחקנים שהתבלטו מעל כולם, ומדובר דווקא בחבורה הפחות נוצצת. אדורם קייסי הפתיע ביכולת הגנתית לא רעה ומשחק מסוכן מהאגף שהוליד את השער של באדיר, קלמי סבן נתן משחק מצוין מול צרפת, וטל בן חיים היה ענק באותו המשחק בשקט ובאחריות שלו, כמו גם ביכולת לשנות את המשחק עבור ישראל בסחיטת האדום מטרזגה. אחרי תקרית ווין רוני, הבלם של בולטון כבר יכול לרשום פטנט בתחום.
אבל האיש הבולט ביותר בשני המפגשים היה וואליד באדיר, שמתגלה כשחקן היציב ביותר בנבחרת והשני, אחרי בניון, שנרשם באופן אוטומטי בטופס ההרכב. לחימה בלתי מתפשרת ויכולת תיקול, כושר גופני מעולה, וגול גדול שמצטרף לשוויון נגד קפריסין, הופכים אותו לשחקן הטוב ביותר בקמפיין, שוב לצד יוסי. באדיר ובן חיים לא ישחקו בדאבלין, וזו אבידה גדולה, אולי גדולה מדי.
גרנט
מי שליווה השבוע את הנבחרת באימונים, במלון ובמסיבות העיתונאים יכול היה לחוש את השינוי באווירה. הרבה בוץ הושלך לעברו עם פתיחת ההכנות למפגש נגד אירלנד, ובשניים מעיתוני סוף השבוע התפרסמו כתבות ענק על האדם שמאחורי התדמית. תוסיפו לזה את המשימה שניצבה בפני הנבחרת והתעניינות השיא במשחקים, ותקבלו לחץ עצום בכל קנה מידה.
אפשר לחלוק על ההתנהלות של גרנט ועל דברי הסרק שהוא טוחן וטוחן וטוחן, אבל הרוגע שהוא מקרין מחלחל גם להשחקנים ויש לו חלק גדול בתחושה שמשדרת הנבחרת הזו גם לקהל: שום דבר לא בשמיים.
לגרנט נוצרה תדמית של מאמן שלא לוקח סיכונים, ואפילו של אחד שלפעמים מחפש יותר כיצד לשרוד ופחות איך לנצח - תדמית שמסתדרת בול עם איך שהנבחרת נראתה עד השבוע האחרון. מערך שלושת הבלמים שלו לא חיזק את החלק האחורי ואף הוליד יותר מדי שערים קלים שספגנו נגד קפריסין ושווייץ הבינונית והכבדה. אם ישראל היתה עולה מול השוויצרים במערך פחות זהיר, היא יכולה היתה לפרק אותם. עיבוי ההגנה הוכיח את עצמו רק בפאריז.
השינוי במערך נגד צרפת והמעבר ל-1-5-4 אמנם נבע מאילוץ (היעדרותו של בנאדו המוצהב) ומהידיעה שהנרי לא ישחק, אבל ניתן היה לקוות שהוריד את האסימון לגרנט והנבחרת: אנחנו נמצאים על סף הישג גדול, וזה הזמן להעיז. רק שלפי הדיווחים, גרנט מתעתד לחזור לשיטת שלושת הבלמים מול אירלנד. מסתבר שמהרגלים ישנים - ורעים - קשה להיפטר.
ומה יהיה?
קשה לזכור בית מוקדמות כל כך צמוד. אפשר לשבת עם תאריכי המשחקים והטבלה ולעשות חישובים מכאן ועד קליירפונטיין, אבל להתפתחות המדויקת של הבית לא נגיע לעולם, לפחות לא בשלב זה. למרות שלישראל מצפים משחקים קשים בחוץ נגד שוויץ ואירלנד, כדאי לזכור שלוש נקודות:
1. לפני ישראל 6 נקודות בטוחות (לפחות על הנייר) בשני המשחקים האחרונים נגד איי פארו בבית ובחוץ, ועד אז נוכל לדעת בערך מה הפרש השערים לו אנו זקוקים.
2. בדיוק כשם שתמונת הבית הנוכחית מפתיעה מאוד, סביר שגם בהמשך המשחקים תיפול לפחות הפתעה אחת: נקודות שקפריסין תיקח מאירלנד, שוויץ או צרפת, או אפילו נצחון שלנו על שוויץ הבינונית.
3. כל המשחקים עד עכשיו בין הגדולות הסתיימו בשוויון. הציטוט של טרזגה לפני המשחק בישראל, "מי שתפסיד ראשונה תמות", חקוק עמוק בזכרון מאמני כל היריבות. בשלבי ההכרעה מי שתהמר תוכל לקחת את כל הקופה, אבל גם להישאר עם המכנסיים למטה, מה שמעמיד תוצאות תיקו נוספות בסבירות גבוהה. מצד שני, כמו בכדורסל, הסטטיסטיקה יכולה להתיישר לבסוף. בקיצור, יהיה מעניין גם ביוני.
אפילוג
הגולש "אדום צהוב":
"איזה בעסה. אני מרגיש כאילו נסעתי לחו"ל והיום חזרתי. שני המשחקים האחרונים של ישראל פשוט היו סיפוק כל כך גדול שאני בספק מאוד שליגת העל תצליח לגרד לי ת'ביצים".