האמת על סואן ובאדיר

קצת קשה לערוך מדגם סטטיסטי בעניין הזה, אבל סביר להניח שחצי דקה עד דקה אחרי השער המשווה של ואליד באדיר, תשעים אחוז מאוהדי נבחרת ישראל חשבו בגיחוך קל: "עוד פעם הערבי עשה את העבודה". מצחיק עוד יותר, שבמדינה מרובת ציניות כמו שלנו, זו לא הייתה רק המחשבה של הצד היהודי. אחמד טיבי היה אפילו בוטה במיוחד כשאמר ש"בנבחרת ישראל רק הערבים מסוגלים לכבוש". האמת, לפחות לפי השבוע האחרון העובדות איתו.

אלא שמלאכתו של הסרקאזם לא נגמרת פה, היא רק מתחילה, כי ביום שני יוצאת בני סכנין לטדי. עבאס סואן, גיבור השבת, חוזר לעמק הבכא של כל כדורגלן שהשם שלו ישמעאלי, עם או בלי קשר למוצאו האמיתי. להמר שהאידיליה הבין-עממית שעטפה אותנו בימים האחרונים תסתיים שם עם נהמות וקריאות גנאי זה בערך כמו להמר שמכבי ת"א תיקח גם השנה את אליפות המדינה בכדורסל.

וואליד באדיר הוא שחקן נשמה ובחור נחמד. הוא מסתובב כאן מספיק שנים כדי שנדע את זה, וכבש לא פעם שערים בעיתוי הנכון במדי הנבחרת. את עבאס סואן אנחנו לא ממש מכירים. אם הוא היה יהודי, היינו מכירים אותו בערך ברמה של עומר גולן או קלמי סבן, רק שאירועי טדי והפיכתו בעל כורחו לדובר הספורטיבי של המגזר הערבי האיצו את תהליך החשיפה. סואן נכנס בשבת בדקה ה-70 ושניות מהסיום דפק בומבה מ-20 מטר ישר לרשת של גיבן. הוא הפך לגיבור הרגע, מדינה שלמה דיברה עליו, הסיקורים בתקשורת העולמית היו נרחבים והחגיגות בסכנין הרקיעו. סואן עצמו איחל מכל טוב לכולם ולא שכח גם לברך ב"פורים שמח". אפילו בלהט האושר והריגוש הוא לא שכח לומר את מה שהיה צריך לומר כדי לצאת בסדר עד הסוף.

ודווקא כאן, כשהפוליטיקה מלפפת את ידיה הארוכות והמחבקות סביב הספורט הלאומי, כדאי להפריך את המיני-מיתוס שצמח כאן ב-120 השעות האחרונות: זו אינה תחילתו של דו-קיום, לא אחווה, לא אידיליה. מבחינה מדינית, רוחנית או פוליטית זה כלום. אוויר, אבק. מבחינה ספורטיבית זו שמחה, טהורה אמנם אך רגעית, וחשוב לערוך את האבחנה הדקה, זו שכולנו מתעקשים לחבר כמו מגנט, בין הספורט למוצא, גם אם זה קשור במונח הכי לאומי כמו נבחרת.

נתחיל מבראשית: סואן ובאדיר קיבלו זימון לנבחרת הלאומית. עבורם, כמו עבור כל שחקן כדורגל, הנבחרת היא מקבץ של השחקנים הטובים ביותר, ואם אתה נכנס לסגל אתה נחשב למובחר ביותר, טפיחה יפה לאגו שנותנת לך עוד רצון להוכיח שאתה ראוי לחולצה. כשאתה עולה בהרכב אתה מרגיש הרבה יותר טוב וכשאתה כובש שער, ועוד כזה שער מול כאלה נבחרות, אתה מגשים חלום שיש לכל אחד מאיתנו מינקות. כשספורטאי עולה למגרש הוא נותן את כל מה שיש לו בשביל ההצלחה, הקבוצתית או האישית, וכאן אפשר להתווכח מה בא לפני מה. לפני המשחק, סואן ובאדיר לא יכולים להרשות לעצמם לשיר את "התקווה". במשחק לא מעסיקות אותם סוגיות אידיאולוגיות. כשסואן בעט ובאדיר נגח, הם לא חשבו על סמלים לאומיים, פלסטינים רעבים או הסכמי שלום. הם רצו לתת גול כפי שכל כדורגלן רוצה להבקיע. מבחינה היסטורית, השערים האלה לא יסמלו כלום עבור העם הערבי או היהודי גם יחד. הם לא יהיו אירועי יום האדמה, הם לא יתקרבו למאורעות תרפ"ט ואם הנבחרת לא תעפיל למונדיאל, הם לא יגיעו אפילו לקרסוליים של הפאס המפורסם שמסר שפיגל לשפיגלר באוסטרליה, 1969.

הדברים הללו נראים ברורים למראית עין, אבל ההרגשה היא שרבים נשאבו בימים האחרונים לתוך מחשבות על מציאות ישראלית אחרת. יכול להיות שזה יקרה מתישהו, אבל במגרש אחר, המדיני, לא במגרש הכדורגל. הדרך הנכונה להסתכל על השערים היא לערטל את כל האלמנטים הפוליטיים שנכנסו לתוך העניין הזה של סואן-באדיר ולהתרכז בעובדה הפשוטה ששני שחקני נבחרת כבשו שער מכריע ומתוק לזכותה. אף-על-פי שזה קשה, כמעט בלתי נתפש (גם אם ג'ימי טורק ימשיך לחפש), אין שום משמעות פוליטית לשערים הללו. התמונה נמצאת מעל פני השטח, גלויה וברורה. פרויד כבר אמר על זה פעם: "לפעמים, הסיגר הוא רק סיגר".