זכרונות מפזארו

בעונת 1988/9 יצאה מכבי ת"א לפגוש את פזארו באיטליה בלי יותר מדי סיכוי. היום, יממה לאחר שמכבי פירקה את סיינה בקלילות, זה נשמע מוזר, אבל המועדון השיג עד אז שני ניצחונות בלבד בארץ המגף. אם זה לא הספיק, הסנטר לבאן מרסר נפצע בתחילת המשחק והקבוצה המצוינת של ולטר מאניפיקו ודארן דיי פתחה פער של 11 נקודות.

ואז הגיע חן ליפין. יורשו של מוטי ארואסטי בעמדת הרכז הראשון של מכבי תל אביב היה שחקן מהשטאנץ של הג'ינג'י הלוחם: נמוך (1.84 מ'), לוחם, מתרכז במסירות ימינה ושמאלה כדי להזין את הכוכבים וממעט לאיים על הסל בעצמו. לליפין היתה קליעה מוזרה, שהזכירה יותר השלכה, והוא מעולם לא היה קלעי מצטיין. עד לפזארו.

ליפין נתן מחצית שנייה אדירה, במשחקו הטוב ביותר בקריירה בת 10 השנים במכבי ת"א, והוביל את הקבותה ליתרון 79:81 לקראת הסיום. האיטלקים עוד כפו הארכה, נהנו מיציאתו של קווין מגי זצ"ל בחמש עבירות ועלו ליתרון 90:92. חן ליפין עשה שוב מהפך בשלשה גדולה, ירד מהר להגנה כדי לחטוף כדור, וקבע את אחד הניצחונות הגדולים של מכבי ת"א על אדמת איטליה.

"אין ספק שזה היה משחק השיא שלי שבמכבי ת"א", משחזר היום ליפין, שקלע אז 23 נקודות. זה מה שכולם זוכרים ומה שגם אני זוכר. מה שבאמת חבל, זה שבעונה כזו נפלאה, שבה היינו באמת הכי טובים באירופה, הפסדנו בגמר ליוגופלסטיקה ספליט, קבוצה שבשלבים המוקדמים ניצחנו אותה פעמיים והיינו פשוט יותר טובים ממנה. אם יש משהו שמדגדג לי בכל פעם, זו העובדה שאף פעם לא זכיתי בגביע אירופה, למרות שהיינו בשלושה גמרים".

באחד מאותם גמרים, מול טרסר מילאנו ב-1987, חווה ליפין את הטראומה הגדולה בקריירה שלו. מיקי ברקוביץ', הווינר הגדול של מכבי, ישב מתוסכל על הספסל, וחזה בחוסר אונים בליפין יוצא להתקפה האחרונה, בפיגור 71:69. ליפין כדרר וכדרר, מסר את הכדור לדורון ג'מצ'י בשלב מאוחר, וההתקפה הסתיימה באייר בול. גם בשני הגמרים הבאים, ב-88 (מול אותה מילאנו) וב-89' מול ספליט, הפסידה מכבי בגמר בהפרשים חד ספרתיים.

כשליפין הגיע לגיל 30, הגיע למכבי ילד בן 19 בשם גיא גודס. גודס היה הרכז המודרני, עם 190 סנטימטרים, קליעה מצויינת מבחוץ ויכולת לצבור נקודות. הילד תפס את מקומו של ליפין, שעבר למכבי ראשל"צ ואז לגליל עליון. ליפין הגיע לגליל בעונה שאחרי האליפות, התקשה להיכנס לנעלי הענק של דורון שפר, ובסיום הקריירה כבר הגיע עד הפועל כפר סבא בליגה השלישית.

מאז הוא התרחק מהענף, ועבר לעבוד בעסק המשפחתי – אקרשטיין תעשיות. תפקידו של ליפין בכוח – אחראי על תחום הבנייה. הוא מתגורר במושב כפר נטר שבשרון יחד עם אישתו ושלושת ילדיו, בני 9, 6 ושנתיים וחצי, שמראים קצת ניצוצות של כדורסל, אבל עוד לא ממש עוסקים בזה.

בניגוד לרבים משחקני העבר במכבי, לא תראו את ליפין ביד אליהו או במגרשים אחרים בארץ. "אני די מנותק, אבל אני רואה את המשחקים של מכבי ת"א בטלוויזיה. אני חושב שמצב הליגה שלנו רע מאוד. לי אישית קשה עם זה וזו אחת הסיבות שאני לא הולך. אין שחקנים ישראלים. זו בכלל לא ליגה ישראלית, אלא ליגה אמריקאית מחוזקת בישראלים. עד שלא תחזור ההזדהות עם הישראלים והחיזוק של הכדורסלן הישראלי – המצב של הליגה ישאר רע".

-אתה יכול להבין את אלה שקשה להם להזדהות היום עם מכבי ת"א, המשופעת באמריקאים ובוסמנים?

"בפירוש כן. אני חושב שהדבר היחידי שיציל את הכדורסל שלנו יהיה לחזור למתכונת של 2 זרים בקבוצה ולא יותר מזה. אני רואה דווקא מודל לחיקוי מהקבוצות היוגוסלביות והקרואטיות. רוב השחקנים שם הם מקומיים והייתי לוקח את המודל הזה".

שמו של ליפין עולה לפעמים בהקשר של יותם הלפרין. ליפין הוא שחקן הבית האחרון של מכבי תל אביב שעלה מהנוער לבוגרים בלי תחנות ביניים, והצליח להשתלב ברוטציה. אפילו עודד קטש נדד למכבי רמת גן וגליל עליון לפני שקיבל הזדמנות. "כן, רק אל תשכח שהלפרין הוא לא בחמישיה", אומר ליפין. "אני הייתי שחקן מוביל בקבוצה והוא עדיין לא".

-אתה חושב שהוא צריך להתרענן בקבוצה אחרת?

"אני לא מכיר אותו אישית וגם לא ראיתי אותו משחק יותר מדי. בכל מקרה, אני מאמין שאם הוא שחקן, מגיע לו להיות בקבוצה. אני לא חושב שהוא צריך להתרענן במקום אחר. הוא צריך אופי חזק כי זה מה שחשוב במכבי ת"א לא פחות מהכישרון. הוא יכול להיות יותר מוכשר ממני או ממוטי ארואסטי, אבל האופי והמלחמה לא פחות חשובים".

-איך אתה השגת את האופי הזה בגיל 20?

"הגעתי לקבוצה מחושל מנטלית. הייתי בסך הכל בוגר. גדלתי בבית שלא הכל בא בו בקלות והייתי צריך להילחם על כל דבר. אבל בתקופה שלי הייתי צריך להתמודד עם פחות דברים. בתקופה שלי כל הרכזים היו בנתונים פיזיים שדומים לי. היום, הדרישות מרכז הן הרבה יותר גבוהות. רכז צריך להיות גבוה וקלעי אבסולוטי. בתקופתי היה מספיק להיות נמוך, לנהל משחק ולמסור אסיסטים".

ליפין מודה, שקשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, להתנתק לגמרי מכדורסל אחרי קריירה כזאת. למרות שהיום ממש אין לו זמן למשהו אחר חוץ מהעסק המשפחתי, הוא לא פוסל אפשרות שיום אחד גם לו יכנס ג'וק בראש והוא עוד יעשה קאמבק.

"רציתי לאמן, אבל הייתי צריך לבחור בין זה לקריירה שלי. אי אפשר לעשות את שני הדברים ביחד. אין ספק שאם לא היה את העסק המשפחתי, הייתי היום מאמן. מדגדג לי כשאני רואה את גודס, קטש ודרוקר מאמנים".

- אף פעם לא מאוחר.

"הכל יכול להיות, אבל לי נראה יותר שאם אני אחזור לכדורסל, אני אעשה משהו אחר. יש לי כיוונים ותכניות לפרוייקטים לקידום דור צעיר של ישראלים. אני עדיין לא יכול לפרט במה מדובר בדיוק, אבל אני בהחלט מעוניין לתרום לקידום מעמדו של הכדורסלן הישראלי במטרה לתרום בסך הכל לתחרותיות. אמנם התשתית היא רעה, אבל בכל זאת יש הרבה שחקנים ישראלים באירופה ויש פה עוד כמה צעירים לא רעים בכלל. צריך לחזור לימים הטובים. אני לא יכול להגיד שבזמני הייתה תחרותיות כזו גדולה, אבל היה עניין. היתה הפועל חיפה, שכמעט העיפה אותנו מהפלייאוף, דרבי היה דרבי עם תורים אינסופיים מחוץ לאולם. פשוט היה עניין, צריך להחזיר את זה".

- עם איזה מאמן הכי נהנית לעבוד במכבי ת"א?

"בסך הכל לא היו לי יותר מדי מאמנים בקבוצה. או שזה היה רלף קליין או שזה היה צביקה שרף. היה גם את טד אוואנס האמריקאי. רלף וצביקה תרמו לי מאוד מבחינה מקצועית. קליין הוא יותר מנהל משחק וטקטיקן. שרף חזק יותר בעבודה קשה ובהכנה של הקבוצה".

- לצד מי הכי נהנית לשחק?

"בעיקר לצד מיקי ברקוביץ'. אסור לשכוח גם את קווין מגי, לבאן מרסר ולו סילבר".

- איזה רגע תרצה לשכוח?

"את הפציעה שלי ב-1985. זה היה משחק ליגה שכבר הובלנו בו ב-20 נקודות הפרש ואז קרעתי את הרצועה בכתף. זה היה מיותר וזה השבית אותי לחצי שנה והציק לי לאורך כל הקריירה".

- ושאלה אחרונה: איך פיתחת את הזריקה המוזרה שלך?

"זו הזריקה שאימצתי לעצמי בגיל צעיר מאוד ובסך הכל היא הייתה סבירה. כשמאמנים ניסו לשנות לי אותה, זה רק הפך להיות יותר יותר גרוע, אז החלטנו כבר להישאר עם זה".