לקח אודריך

לרגע התבלבלתי בין מאנו ג'ינובילי לבנו אודריך. במשחק בין סן אנטוניו לבין דטרויט פיסטונס, אחד הגארדים של הספרס הוביל את הכדור בהתקפה המתפרצת, עצר לג'אמפ במרחק חמישה מטרים מהסל, התרומם גבוה וקבר את הכדור. לאודריך, כמו לג'ינובילי, יש היום שיער קצת ארוך, והמהלך נראה מתאים יותר לשחקן שנה שלישית ב-NBA, שחתם בקיץ על חוזה מיליונים וגם זכה בזהב אולימפי, ולא לרוקי שישב על הספסל ביד אליהו. אבל הקלוז אפ לא השאיר מקום לטעות: זה בנו. אחר כך הוא הפגיז מבחוץ, חדר לסל, התקיף את הטבעת, חתך את ההגנה של אלופת ה-NBA בפיק אנד רול. גרג פופוביץ' אפילו סידר לו חסימה מדורגת בדקה האחרונה, כשלספרס עוד היה סיכוי לחזור מפיגור. אודריך החטיא מחוץ לקשת. החטאה כזאת ביד אליהו היתה עילה לועדת חקירה ממלכתית, אבל ב-NBA מותר לטעות.

אפשר ללמוד הרבה מהסיפור של בנו אודריך. פחות על אודריך עצמו, ויותר על האופן שבו מתנהלת סצינת הספורט בישראל. אודריך הגיע לישראל בן 20, ונכנס לנעלי הענק של אריאל מקדונלד. מהרגע הראשון הוא התקבל בחשדנות. דיברו על הגיל הצעיר שלו, על הציפיות הגבוהות במכבי, וגם על כך שהוא לא בהכרח טוב יותר מליאור ליובין. בשתי העונות שקדמו לבואו למכבי שיחק אודריך בהצטיינות באולימפיה לובליאנה, קבוצת יורוליג מצוינת. גם שם הוא לקח את הכדור במתפרצת וסיים בג'אמפ סטופס, גם שם הוא קלע מבחוץ, גם שם הוא תקף את הטבעת, גם שם הוא לא ידע פחד – בדיוק התכונות שהוא מציג בספרס, ושהפכו אותו לנדבך חשוב במועמדת הראשית לזכייה באליפות ה-NBA. ליאור ליובין, לעומת זאת, הגיע למכבי תל אביב מרמת גן. העונה, בזמן שאודריך משחק בליגה הטובה בעולם, ליובין משחק באוקראינה.

אבל כשאודריך הגיע למכבי, הוא נפל קורבן לשילוב בין אחת הקבוצות המלחיצות ביותר בעולם הספורט (כולל ה-NBA) לבין תקשורת ארסית ושטחית. במשחק הראשון, בויטוריה, הוא שלט לחלוטין, אבל כמה טעויות שלו בסיום כמו אישרו את כל החששות לגביו. מכבי הפסידה והעטים הושחזו. במשחק הבא, מול סיינה, אודריך הצטיין, אבל בהמשך נפצע והתקשה לחזור לכושר. הלחץ הכמעט פתולוגי לנצח כל משחק במכבי החזיר אותו לפעילות בשלב מוקדם מדי. אודריך לא תפקד ועופר שלח ליגלג עליו בשידורים. הביקורת חילחלה לקהל, ובסופו של דבר גם לדייויד בלאט. דקות הספסל של הסלובני גדלו בהתמדה. אודריך הציג יכולת טובה יותר במשחקי החוץ, בעיקר כי חש את הקרירות שנושבת מהיציעים ביד אליהו. בסוף העונה נזרק ממכבי לטובת שרונאס יאסיקביצ'וס. אחד השחקנים המוכשרים ביותר בכדורסל האירופי עבר כאן, אבל התפספס לחלוטין.

תקשורת הספורט הישראלית דעתנית מאוד ואגרסיבית מאוד, וזה מצוין. רק שלעיתים קרובות, מאחורי האגרסיביות מסתתרים אינטרסים. הרבה יותר קל לחתוך את אודריך מאשר את ליובין. ליובין יישאר כאן עוד שנים, בעוד אודריך כאן על תנאי. אם יתן את התפוקה המצופה ממנו יישאר, ואם לא הוא יכול ללכת לעזאזל. הרי הוא זר. את הקמפיין נגד אודריך הוביל בין השאר מולי קצורין, מאמנו של ליובין בנבחרת ישראל, והאיש שטיפח אותו ברמת גן. השבוע הוא התגולל בראיון עיתונאי על רמתה של עיתונות הספורט כאן, אבל במקרה הזה הוא הצטרף אליה בחדווה. גם וויל סולומון נפל קורבן לביקורת דומה, למרות שהוביל את הפועל ירושלים לגביע יול"ב במו ידיו. העונה הוא הרכז הראשון של אחת הקבוצות הטובות ביורוליג.

יותר מכל, הסיפור של אודריך צריך להיות תמרור אזהרה
ליותם הלפרין. ה-NBA כבר לא נמצא בספירה אחרת. אנתוני פארקר לא נופל מדווין בראון, הסווינגמן המחליף של הספרס, שרונאס יאסיקביצ'וס הוא רכז ראשון בחלק גדול בקבוצות הליגה וגם לוויצי'ץ' ובאסטון יש שם מקום. אודריך פורח בסן אנטוניו גם בגלל שהלחץ מתפרש בארצות הברית על פני 82 משחקים. מותר להפסיד ב-NBA. מותר להפסיד גם בכל קבוצה ישראלית שהיא לא מכבי תל אביב, וזה צריך להיות הכיוון של הלפרין. הצורך להצטיין בכל רגע נתון משתק אותו ושיתק את אודריך, בזמן שהוא גורם לשאראס ופארקר לפרוח. כל אחד קורץ מחומרים אחרים. אולי יותם הלפרין לא טוב מספיק למכבי תל אביב, אבל אין הרבה קבוצות כמוה בעולם. אודריך עזב את יד אליהו והקריירה שלו נסקה. אולי זה יכול לקרות גם לרכז מוכשר אחר.