החלום של שייע יתנפץ

רשימה כזו חייבת להיפתח בגילוי נאות: איני אוהד הפועל ת"א. יתרה מזאת, אני שייך לצד המפסיד, המובס. בימים כתיקונם, אחרי תבוסה 3:0 בדרבי לא הייתי מוציא את הראש מהבית, ואחרי הפסד שני בתוך חודש הייתי הולך להיבדק אצל רופא להסדרת הנשימה. אלא שהימים הללו עברו מן העולם, כי היום כבר לא אכפת ואת עשרים השקלים שלי אני שומר למטרות נעלות יותר משידורי כדורגל.

בבוקר יום ראשון שמעתי ראיון ברדיו עם שייע פייגנבוים. תמיד כשאני שומע או רואה את שייע, אני חוזר למחוזות מופלאים של סוף שנות ה-80. הפועל ירושלים מתבוססת בתחתית הליגה הארצית (היום לאומית) ובאמצע העונה שיע מקבל את המושכות לידיים. הוא מוביל אותה לקאמבק עצבני. מירכתי הטבלה עולה ירושלים עד למקום שמוביל ללאומית. במחזור הלפני אחרון שייע מחכה לצפרירים חולון בימק"א. הוא עולה ליתרון בדקה ה-83. בזמן פציעות, כשהוא מפציר בשופט לשרוק, ליאון פנסו משווה. שייע מתפרץ למיקרופון, הדמעות חונקות את גרונו. הוא משתולל כמו ילד שאבא לא רצה לקנות לו את הדגם האחרון של פלייסטיישן. מחזור אחר כך ירושלים מפסידה בשעריים וצפרירים עולה ליגה.

בכל פעם שאני רואה את שייע פייגנבוים אני נזכר איך אבי ואני התפוצצנו מצחוק כשראינו את המחזה הביזארי. נרצה או לא נרצה, בכל פעם שנראה התפרצות היסטרית רווית דמעות כזו בטלוויזיה, חיוך יעלה על פנינו. שייע הוא בדיוק הדמות האמוציונלית שכולם אוהבים להתנשא עליה. גם ההנהלה של הקבוצה אותה הוא מאמן, שמשחקת בו כמריונטה עשויית סחבות, עם מסרים דו משמעיים המשתנים כל חמש דקות. הוא האלון מזרחי של המאמנים, הוא פולט משפטים בהיגוי לא נכון, הוא מדבר מהלב, הוא לא חושב יותר מדי והוא אוהב את המשחק. והוא עוד יותר אוהב את הפועל ת"א. כל כך אוהב אותה, שהסכים לאמן בה כמעט בחינם. הוא לא רק המאמן, הוא אולי הדמות היחידה ברחוב הספורטיבי המרקיב שלנו, שיש לו כל הלגיטימציה בעולם להגיד: "אני פה בשביל הסמל".

ביום ראשון שייע התראיין, כאמור, אצל רפי רשף. לא הקשבתי יותר מדי לשאלות, אבל בתשובות ניסיתי להתעמק. שייע ניסה להיות דיפלומטי, הוא באמת השתדל להיות פוליטיקלי קורקט, אבל אפשר היה להרגיש איך עוד רגע הוא מתפרץ למיקרופון ואומר: "רפי, דחיל רבאכ, תפרנו את מכבי אתמול בדרבי".

שייע פייגנבוים שייך לדור המאמנים הישן יותר, זה שאף פעם לא היה מספיק מוערך ולעולם לא יוערך. סימן ההיכר של המאמנים הללו הוא הכינוי הסחבקי עד מזלזל שלהם. שלמה שרף הוא פשוט שלמה, דרור קשטן הוא קשטן, אף אחד לא באמת זוכר מרוב נאצות שלקלינגר קוראים ניר ורוני לוי הוא פשוט "רוני לוי". אבל יהושע פייגנבוים הוא "שייע", אחד שאפשר להוריד לו צ'פחה. יש רק עוד מאמן אחד כזה בליגת העל, גם לו יש רקורד עשיר וקוראים לו מיכאל, או בכינויו החברמ'ני "לופא". גם הוא לא היה מוערך. כשבנגב נזכרו כבר להעריך את מה שעשה עבורם נהיה מאוחר מדי.

האופוריה של הפועל ת"א תימחק ברגע שתבטיח את ההישארות. זה יקרה בעוד שבוע, שבועיים לכל היותר. אם היא תודח בגביע, המבקרים שוב יפשפשו בציציותיו של פייגנבוים ויגידו ששלום תקווה הוא, בעצם, המוצלח בין השניים. לכל המאוחר יחכו לשייע בסיבוב בעונה הבאה, וסיבוב פירושו ארבעה, אולי חמישה מחזורים מהפתיחה. ההנהלה כפוית הטובה של הפועל לא תזכור לו את ההישארות בליגה, משימה שזכתה לגלוריפיקציה גדולה בהרבה כשקשטן עשה פעולה דומה ב-97'. שייע ילך בבושת פנים, אף אחד לא יזכור את הדרבי האחרון, והלב שלו יישבר, כי לפייגנבוים, איש באמצע שנות החמישים לחייו, יש נשמה של ילד בן תשע וחלום אחד: לאמן את הפועל עד שארית ימיו. אם זה היה תלוי בו, הוא גם היה רואה את המשחקים משער 5.