אוחנה לא לבד

יוסי אבוקסיס

מי אוהב את יוסי אבוקסיס? באיזה גילגול חיים בקריירה שלו יוסי אבוקסיס הצליח להיות באמת אהוב? אולי בתור ילד בשיכון ג' ביפו, כשירד למגרש בגבעת עלייה לשחק כדורגל וחלם להיות כוכב אמיתי במדי הפועל ת"א. זו היתה הפעם האחרונה שאת יוסי אבוקסיס אפשר היה לאהוב ללא סייגים.

אם אתם אוהדי הפועל ת"א, למשל, אתם מתחבטים בשאלה הזאת ממש עכשיו. מצד אחד זה האיש שהפעיל לחץ פיזי מתון על אנשי בית שאן במשחק השרוכים, מצד שני זה אותו אבוקסיס שלקח את הכדור מהרשת מול צ'לסי ושם אותו על החצי כדי לכבוש עוד אחד, והנה אבוקסיס מפטר את לנדאו והנה שוב אבוקסיס נלחם כדי להשאיר את קבוצת נעוריו בליגה. בקיצור, בלבלה אמיתית.

אם אתה אוהד בית"ר ירושלים, הסיפור דומה. פעם אחת הם רוצים לתרום לו כליה, בפעם השניה הם מאיימים על חייו. הנקודה ברורה. נדמה שרק אוהדי צפרירים חולון הם היחידים שבאמת אין להם מילה רעה אחת להגיד על אבוקסיס. מצד שני, אם נמצא אחד שיזהה עצמו כאוהד צפרירים, בטוח שגם לו יהיה מה להגיד על האיש והקרחת.

אבי נמני

אם מסתכלים על זה בצורה רציונלית, אף אחד לא באמת שונא את אבי נמני. בטח לא קלינגר ולוני. הקהל של מכבי? לא יכול לשנוא את האיש שסידר להם עונות יפות ואינספור רגעים יפים. אוהדי הפועל ת"א? לצד רגעי השפלה מרגליו של הכוכב, הוא הרס שיטתית את היריבה הצהובה וסיפק שליטה מלאה ואדומה בדרבים של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אוהדי בית"ר? הם קראו לו המשיח. אתם רואים, אף אחד לא באמת שונא את אבי נמני.

כי אבי נמני מבקר ילדים חולים ואבי נמני הוא אחלה איש עסקים. כי אבי נמני לא מסרב להתראיין. ואבי נמני תמיד עונה תשובות דיפלומטיות. כי אבי נמני מנפנף עם הידיים וצועק עד השמיים על ילדים שעושים טעות, אבל זה רק כי איכפת לו והוא וינר אמיתי. ואבי נמני הוא חבר של זאביק רוזנשטיין ושל משפחת גבריאלי. אף אחד לא שונא את אבי נמני, כולם פשוט פוחדים ממנו פחד מוות.

אבי נמני ישאר לעד הסמל האחרון בכדורגל הישראלי. בעידן שבו כוכבים כמו רביבו וברקוביץ' מקבלים זבנג לפנים מהקהל שהם השאירו כאן לפני עשר שנים, אבי נמני הוא שריד אחרון לזן הכוכבים משנות ה-80', אליל כדורגל אמיתי. אנחנו עוד נקבל אותו כמאמן כושל של קבוצה בליגת העל, מאמן נבחרת האולימפית ועוזרו של מאמן הנבחרת הלאומית. ואין ספק, הוא עוד יופיע ברשימות כאלה גם בעתיד.

אלי אוחנה

אלי אוחנה מוצג ביומיים האחרונים, מאז ירד מהמגרש כשאצבעו האמצעית מזדקרת כלפי מעלה, כקורבן. הוא עצמו טוען: "אם היו עושים עשירית ממה שעשו לי לאיזה עיתונאי, כל אמצעי התקשורת היו קמים על הרגליים ומשתוללים". מעניין: אוהדי בית"ר יורדים לחייהם של שחקנים יריבים כמעט מדי שבת, במיוחד כאלה ממוצא ערבי. על פי רוב, אוחנה אינו נוקף אצבע – לא כדי לעשות תנועה מגונה, ולא כדי לנקוט בכל פעולה אחרת. העונה הוא נכנע לגזענות של אוהדי קבוצתו ושיחרר מהקבוצה את איברהים אינדאללה, שחטאו הסתכם במוצאו המוסלמי. אבל כשהאלימות המילולית מופנית כלפיו, זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה כבר עניין של כבוד.

התנהגותו של אוחנה מובנת. אוהדי בית"ר הם גיסותיו, הכוחות האחרונים שנותרו מאחוריו. אוהדי בני יהודה רוחשים לו איבה מיוחדת, כיוון שהוריד את קבוצתם ליגה ואז מיהר לנטוש אותה לטובת מכבי פתח תקוה. מאוחר יותר הוא חזר, אבל הם לא סלחו. גם כשאוחנה אימן את הקבוצה הם ירדו לחייו. אבל גם לאוהדי הקבוצות האחרות קשה לאהוב את מאמן בית"ר. חזותו משדרת יהירות, הילוכו גאה, והישגיו כמאמן כה דלים. בעברו טורים מעוררי מחלוקת בעיתון, הבעת דעות בעייתיות ושחצנות בלתי נסבלת. אוחנה היה שחקן גדול, ובחדריהם של רבים מהאוהדים תלויים פוסטרים מצהיבים שלו. אלא שמחוץ לטדי, כל זה כבר נשכח. בזיכרון הקולקטיבי של האוהד הישראלי תיחרת התנועה המגונה, הרבה לפני השערים המרהיבים והעבר המפואר.

פיני גרשון

סיפורו של פיני גרשון פשוט: עד שהגיע למכבי תל אביב הוא היה דובון חביב, האיש שעולם הכדורסל הישראלי אוהב לאהוב. השליטה של מכבי תל אביב בענף צובעת בורוד כל דמות שמניפה את נס המרד, וגרשון היה ראש וראשון למורדים. הוא לקח למכבי אליפות וגביע, ותיבל את ההישגים במתקפות מילוליות קשות כנגד הקבוצה בצהוב, כולל רמיזות לשיחוד שופטים.

ברגע שפיני גרשון נכנס להיכל – טוויסט כמעט בלתי הגיוני בעלילת חייו – הוא הפך מאדם "צבעוני" לאויב של כוחות האופוזיציה. התברר גם שגרשון הוא אדם מעט פחות חביב ממה שרצינו להאמין. הוא מתחנף למעסיקיו ומתגולל על כל שאר הענף, החל מראשי האיגוד ועד למעסיקיו לשעבר בהפועל ירושלים. לפתע פתאום הוא הדמות שמזוהה יותר מכל עם מכבי תל אביב, האיש שכל מאמן שיגיע ליד אליהו בעשור הקרוב יישפט לאורו. לדייויד בלאט העובדה הזאת כבר עלתה בגלות לרוסיה.

ולפתע, גרשון חוטף קללות במגרשים, מהמיעוט שעדיין מגיע אליהם. בירושלים חיברו לכבודו שירי שטנה, שגרשון מנצח עליהם לעיתים, ואוהדי הפועל תל אביב נהנו לשיר בעונה שעברה "דייויד בלאט הוא הפודל של השמן". אבל פיני גרשון אינו עושה כל מאמצים שאוהד הכדורסל הישראלי יאהב אותו. חשובה לו רק אהבתם של עשרת אלפים הצופים ביד אליהו, ומאות האלפים בבית. בעבורם הוא גיבור – יאמר מה שיאמר, ירגיז כמה שירגיז. העיקר שינצח.

שמעון מזרחי

אם אתה אוהד הפועל ת"א בכדורסל, קרוב לודאי שכבר עשר שנים אתה נע בין ניצנים של התרגשות אמיתית לבין דיכאון קליני. אם אתה אוהד של הפועל ירושלים אתה חי על אנרגיות מזויפות. אם אתה אוהד של בני השרון, מכבי ראשון לציון או לצורך העניין אליצור אשקלון אתה בכלל מנותק מהמציאות ושמח כמו שרק מי שעוד לא נפגע באמת מאהבה יכול לחיות את חייו. מין טמטום נעורים כזה, בלתי נשלט.

אם יש מישהו שמאחד את כל המתוסכלים באשר הם, אם יש מישהו שמשאיר איזושהי יריבות בכדורסל הישראלי, אם יש מישהו שכל עוד הוא בסביבה אנשים ינשמו סוג של יריבות בכדורסל הישראלי, זהו שמעון מזרחי, היו"ר של מכבי ת"א והאיש החזק בכדורסל הישראלי.

בשנים האחרונות כבר אין את מי לשנוא במכבי. הזרים הם אנשים נחמדים בדרך כלל, הקבוצה משחקת כדורסל יפה ופיני גרשון עוד מעט נעלם מהמפה. רק שמעון מזרחי נשאר נאמן לעצמו ולדרכו. הוא ממקד אליו כמעט את כל השנאה בכדורסל הישראלי. השאריות מופנות למוני פנאן, שלעולם ישאר גירסת הלייט.

כי גם אחרי 40 שנה במקצוע, שמעון מזרחי יכול להתרגש מאתר בלתי מזיק שפתחו כמה חברים בשביל להסתלבט על מכבי, כי גם אחרי יותר מעשור שמעון יכול להזכיר לכולם איך פעם הרסו לו את האוטו, כי רק שמעון יכול לחזור על המנטרה שמכבי מייצגת את ישראל ובאמת להאמין בכך, כי רק שמעון מזרחי רואה הפסד של קבוצת הנוער של המועדון ולא ישן בגלל זה יומיים. כי רק שמעון יעלה לשידור כדי לתת תגובה ולא משנה אם מדובר בתוכנית הכי זניחה. רק בשביל מכבי.

שמעון מזרחי משועמם בדיוק כמו אלו שלא אוהבים אותו. הוא נלחם בטחנות רוח ומשאיר את כל מי ששונא את מכבי בחיים. מדי יום חמישי הם מחזיקים אצבעות לקבוצות כמו לוליו או אולקר, כדי שינצחו את מכבי, מייחלים להפסדים לא משמעותיים בליגה וחולמים לראות את שמעון ומוני עצובים. נתוני הרייטינג מראים היום שביום חמישי אנשים מעדיפים לראות "ארץ נהדרת" במקום את מכבי. כששמעון ומוני יילכו משם, גם השונאים שלה יאבדו עניין.

לוני הרציקוביץ'

מהרגע הראשון שלוני הרציקוביץ' נחת בכוכב הכדורגל הישראלי, היה ברור כי מדובר בחייזר. דיבורו עדין ורפה, מראהו משדר רכות, וכל מהותו אומרת סלידה מתרבות היציעים, או ליתר דיוק, מהיעדרה. בתחילה, כשהרציקוביץ' דיבר על החדרת התרבות לכדורגל, הוא נראה כברנש מוזר, אך בלתי מזיק. רק שאיכשהו, בשורה של צעדים בלתי סבירים, הוא הצליח לקומם נגדו את כל אוהדי מכבי תל אביב, החל מ"השחקן ה-12" ועד ל"אולטראס" ועוד כמה מועדונים, בקבוצה המפולגת ביותר בספורט הישראלי.

מעבר לסילוקו של אבי נמני, הרציקוביץ' הפך את האוהדים לאויב. לעיתים נדמה כי המצב האידיאלי מבחינתו הוא בלומפילד ריק, רק שחס וחלילה אף אחד לא יתלה שלט בגנותו או בגנות מאמנו. מבצעים שכללו אנשי אבטחה סמויים ביציע וסילוק של אוהדים סוררים הבהירו שלא רק אוהד הכדורגל הישראלי שונא חלק גדול מאנשי הענף. גם העוסקים בדבר מעדיפים יציעים סטריליים ו"אירופיים", נטולי אוהדים אסיאתים מיוזעים. אולי זו הסיבה שכמות הצופים הולכת ומתמעטת. למרבה האירוניה, מי שנשאר בהם הם האויבים של לוני ואוחנה, אלו שבאים לכדורגל משנאה. הם חשים שהאנשים בדשא פתחו נגדם במלחמה, ואין להם כל כוונה להיכנע.

שאול אייזנברג

שאול אייזנברג לא זכה בשום דבר משמעותי בקריירה שלו. הוא לא היה שותף לשום הישג היסטורי, כזה ששינה את פני הספורט בישראל. אם ממש מתעקשים, ניתן לתת לשאול איזה פרס על האוטוביוגרפיה "להיות כוכב" של משה סיני, אבן דרך בתולדות ספרות הספורט בישראל.הדובר של ההתאחדות והבעלים של הפועל ת"א בכדורסל נכשל כמעט בכל דבר שהוא נוגע בו. אבל זה שטויות: לוזרים מהסוג הזה ניתן למצוא בספורט הישראלי והעולמי כמו חול. זה היופי בספורט – יש לוזרים ויש וינרים ושאול הוא לוזר. לגיטמי לחלוטין.

אז למה כולם שונאים את שאול? אולי בשל העובדה ששאול מעולם לא השלים עם העובדה שהוא לוזר. שאול ממשיך להסתובב עם חליפות ורסצ'ה ולעשן סיגרים. שאול מנהל הפועל ת"א וטוען שהיא קבוצת כדורסל לגיטימית. בגילגול חיים אחר לאייזנברג היו קוראים נניח שאול יונה ואז הוא היה גדל בירושלים והופך שם לעסקן ירוד שמנהל קבוצת בליגה הלאומית לכדורגל. אבל אלוהים בכל זאת לא מחלק ללוזרים רק קלפים רעים, ושאול הוא איש שדי מסודר בחיים.

רק מה, בכל הקשור לספורט הוא נשאר לוזר. באמריקה או סתם באירופה עוד אפשר לחבב לוזרים. במנטליות הישראלית, לוזר הופך אוטומאטית גם לאיש שנוא אצל האוהדים. לכן אוסישקין ריק, ובגלל זה שאול אייזנברג נמצא ברשימה הזו.

אבי רצון

לא צריך להיות ב"ברנז'ה" בשביל להבין שבימים אלו להיות עיתונאי זה לא גליק גדול. פה עיתונאי מספר לנו על הצרות הכלכליות שלו, שם חבר מראיין חבר ושואל אותו אם הוא מתבאס להיות עיתונאי, ובכלל, הבון טון הוא שעיתונאות היא מקצוע בלי עתיד.

אבי רצון היה פעם התקוה האמיתית של עיתונות הספורט בארץ ישראל. סיפור הסינדרלה מוכר: המאבטח הסימפטי, שלמד איטלקית והפך להיות אחד האנשים החשובים בספורט הישראלי, תוך כדי שמירה על אמינותו ועל דרכו.

לפני קצת פחות מעשור אבי רצון הפך להיות האיש המעצבן והרע של הספורט הישראלי. רצון שינה פאזה והחל לפתח את הדמות. העובדה שאף אחד לא אהב אותו הולידה אותו מחדש בתדמית אחרת. רצון אהב את העובדה שהוא האיש שכולם אוהבים לשנוא, וטיפח את מלחמתו המתוקשרת עם אוהדי בית"ר ירושלים ועם שלמה שרף. בעיתונות הישראלית, מקום שבו ברגע שחצית את גיל 40 אתה מתחיל להבין שאתה בדרך החוצה, רצון נהפך לדמות הכי מרעננת באיזור.

אבל הרבה דברים קרו בעשר שנים. במדינה, בספורט, בתקשורת ובצורת החשיבה האנושית. כולם התקדמו. רצון ודמותו נשארו מאחור. ישראל השתנתה והרבה מתקוותיה התנפצו, בכל המישורים. ההצלחה של "בטריבונה", על מנחיה, משתתפיה וצופיה, היא רק החותמת הסופית לכך שפעם באמת היה פה טוב יותר. ומה שהכי עצוב הוא שפעם, כשאנשים הלכו לכדורגל, לתוכניות כמו "בטריבונה" לא באמת היה מקום. היום, כשכולם מתעסקים בהכל חוץ מכדורגל, טבעי הדבר שתוכנית הטראש-קאלט הזאת גוררת אחריה עדת מעריצים משועממת ורפת מוחין.