הקומץ הכי גרוע

אליפות היא הזדככות, הדרייב שמניע אוהד כדורגל לעקוב, לשמוע, להריע, לצהול. אליפות היא כמו תכנית חיסכון שנפתחת ובתוכה מיליון דולר. היא מעוררת את כל היצרים. אליפות היא הזדמנות לסגור חשבון עם כל מי שהקניט את הכדורגל המכוער ששיחקתם ואת המזל שהיה לכם ואת הגולים המכוערים שנתתם בדיוק בדקות הנכונות, כולל גול ניצחון מגעיל בפוטו פיניש של העונה, עיין ערך מכבי תל אביב 95'.

כשחושבים על זה, גם שמחת אליפות לא נמשכת הרבה זמן. יום, יומיים, מקסימום שלושה. ביום הרביעי כבר כולם מתעסקים במי יילך, מי יגיע, איך עוברים את האתגר באירופה שמתחיל בעוד חודש וקצת. סה"כ מדובר בהנאה לא ממושכת, שביחס למסלול הארוך של החיים נראית כמו סיפוק מיני קצר לאחר תהליך כיבוש ארוך.

אבל זו עדיין שמחה ועדיין אליפות, רק שדומה שלאוהדים בישראל אין גם את הרגעים המעטים האלה בשנים האחרונות. ב-98' זו היתה בית"ר ירושלים שלקחה את אליפות השרוכים בטעם מר, שנתיים אחר כך שרקו אוהדי מכבי חיפה בוז לקבוצה של גרנט, יחד עם האסון של אמיר רנד, וב-2003 היו צריכים במכבי ת"א להתנצל על כך שיעקב שחר הסכים להעביר את המשחק מול הפועל פ"ת לאיצטדיון רמת גן ובכך לתת לקלינגר-נמני תואר על מגש. האליפות עצמה נמהלה בקרב בין תומכי קלינגר לעובדי האלילים של נמני. רק הפועל ת"א של 2000 ידעה שמחת אליפות אמיתית, כזו שנותנת לך להרגיש על גג העולם אחרי ששנים אכלת קש בכפית, וכפרס קיבלו גם את הגביע. אליפות אחת בשבע השנים האחרונות, שבאמת הרגישה כמו שאליפות צריכה להרגיש – טהורה, זכה, חפה מכל אשמה.

קצת קשה להאשים את אוהדי מכבי חיפה בתסכול הנוכחי. שושלות אליפות הן לא אשמת האוהדים, וכשאתה מתרגל אתה משתעמם. אמנם אוהדי חיפה כבר הוכיחו שהם מסוגלים לירוק על מאמנים מנצחים גם אחרי שבע שנות בצורת. כעת, אחרי ארבע אליפויות בחמש שנים, הם מרגישים שהם ראויים ליותר. בין אם מדובר בהחזרתו של ברקוביץ', ביכולתו של רוני לוי כמאמן, בכושר של קטן - הם רוצים כדורגל מבריק. בינינו, כשהליגה נסגרת בערך במחזור החמישי, כל מה שנשאר הוא, הרי, איכות הכדורגל. המעטים שעוד מגיעים למגרשים יכולים לדרוש זאת מהקבוצה שלהם, בעיקר כשהיא כל כך דומיננטית.

אבל כל אלה משמשים סתם תירוץ. אוהדי חיפה נמצאים כעת במצב מסוכן לכל אוהד כדורגל - רוויה. כשאתה רווי, שום דבר לא יספק אותך, לא ברקוביץ' ולא בניון ולא רונאלדו. מצד שני, חלילה מבחינתם לראות את האליפות נוחתת במקום אחר ולוותר על ההגמוניה. גם את השנה הבאה הם יתחילו עם הדאגה ממצב הקבוצה בטבלה, ייתלו בהצלחה באירופה ובסופו של דבר, אם וכאשר תגיע לעוד עונת אליפות טפלה, יתחילו לקלל. בעצם, גם אם לא.

בתקשורת קיימת תחרות מדומה הנקראת "האוהדים הכי טובים", או בשמה המקוצר "תסמונת אבוקסיס", שחקן שתמיד נוהג לציין שלקבוצתו יש את הקהל הכי נפלא בארץ, בין אם הוא בבית"ר, הפועל, אשדוד או צפרירים חולון. רק כשהוא עוזב, הם מפסיקים פתאום להיות כל כך טובים. בחיפה זה לא קיים. קצת קשה לתפוס שחקן עבר, אולי חוץ מראובן עטר, שיעיד כי האוהדים עשו לו רק טוב, אפילו לא ברקוביץ'.

למרות השובע, הרוויה והטענות המוצדקות על היכולת, אסור לאוהדים של חיפה לקלל ולאיים. לא שמישהו מאמין שלאורך זמן יש "קהל טוב", שהרי לאנשים זיכרון קצר ומה שהיה מספיק אתמול לא נחשב היום. בזמנים טובים ובאליפויות בטוחות אפשר לפחות לקבל רושם שלאוהדים שלך יש קצת יותר קלאס. כאלה היו אוהדי בית"ר ירושלים ב-87', אוהדי מכבי ת"א ב-92' ואוהדי הפועל ת"א של זמני ההצלחה באירופה לפני שלוש שנים. בחיפה פותח ה"קומץ" המיתולוגי את הליגה לקביעת האוהדים הכי גרועים.