גם לכדורגלן מותר לחייך?

אנדי רם ויוני ארליך הם חבר'ה נחמדים, באמת נחמדים. למעשה, הם כל כך נחמדים, שארומת נופת הצופים המופלאה שלהם הצליחה אמש להוציא אותם בשלום אפילו מהגיליוטינה הכי חדה בספורט הישראלי, הפה של אבי רצון ואנשי הטריבונה.

תכנית שלמה דיברו רצון וחבר מרעיו במתק שפתיים אל הצמד החייכני, שאלו שאלות ידידותיות, הגישו להנחתה פה ושם (ובניגוד לשבת, אנדי ויוני גם הצליחו להנחית) והכי חשוב, מצאו את האשם העיקרי – אריק זאבי. אריק זאבי, אחד מני ספורטאים בודדים בהיסטוריה הישראלית שבאמת עמד בציפיות תחרות אחרי תחרות, הוא הקולגה הבלתי לויאלית, האצבע המאשימה. אריק זאבי הוא האשם האמיתי בפוגרום שעשו על שני החבר'ה החביבים האלה, הוא הוא גילומו של הישראלי המכוער.

רצון והמראיינים הלכו סחור סחור. גלשו, התפתלו, התחנפו, עד שבא רמי יצהר ואמר: "חבר'ה, ברור לכם שהפסד כזה משול להפסד של נבחרת הכדורגל של ישראל לאיי פארו". קל ופשוט. ולא שרמי יצהר הוא קלאס אקט בדרך כלל, הוא פשוט שאל את השאלה הנכונה. רק שהמראיינים המשיכו להתחמק באלגנטיות ולתת לאנדי ויוני להתחמק, להתפתל, והכי חשוב – להמשיך לחייך.

מייד לאחר ההפסד יצא עמיתי עדי רובינשטיין בטרוניה על החיוך הבלתי מחיק של הצמד. זה באמת היה הדבר הכי מעצבן נכון לאותו רגע, רק שהחיוך הזה, שעליו קופצים כולם ומחבקים את הצמד המתוק ותוקפים את כל מי שמעז לבקר אותו, הוא לא הסיבה להתנפלות ולהתלהמות. מעל פני השטח, יש סיבה אחרת, פשוטה יותר, שקוראים לה הפסד, היחנקות ברגע האמת. כי אסור היה להם להפסיד, בוודאי לא אחרי שתי נקודות הכרעה במערכה הרביעית, בוודאי שלא נגד טניסאים אלמוניים נחותים מהם בעשר דרגות, בבית, במצב מכריע.

"לא הכרנו אותם ואת ההגשות שלהם", אמר ארליך אחרי המשחק. "מותר לחייך אחרי הפסדים, זה בסדר", סוכם באחווה ב"בטריבונה". הכי מצחיק יהיה אם אחרי הפסד לאירלנד, לא לאיי פארו, לאירלנד, יבוא אברם גרנט אל המיקרופון, ישלח חיוך מאוזן לאוזן ויגיד: "וואלה, הג'ינג'י הזה שדפק לנו שלושער – לא מכיר אותו. שחקן שחקן, יש לו פאסים משו משו", הצהרה גרוטסקית בעליל שתביא בעקבותיה לא רק את אבי רצון, אלא גם את מיטב ועדות החקירה בשילוב הפוליגרפים האלמותיים של מודיעין אזרחי.

באמת מותר לחייך אחרי הפסדים. אבל אם מותר לחייך אחרי הפסד במשחק מכריע בגביע דייויס, מותר לחייך גם אחרי הפסד ללוקסמבורג בכדורגל, או לדנמרק בכדורסל או לגולש מפפואה ניו גיני במשחקים האולימפיים. רצון וצוות "בטריבונה" נתנו מפגן חולשה עצבני בנקודה החזקה של התכנית, דווקא כששאלות נוקבות יותר מהתקיפות על זאבי היו נחוצות. מי שעושה את הונו מקטילות ואי דפיקת חשבון נשבה אתמול בפופוליזם הציבורי של "זה רק ספורט". בעוד שבועיים וחצי, נגד אירלנד וצרפת, נוכל לדעת אם זה אכן רק ספורט.