למחוק את החיוך?

חיוך אחד קטן של שני טניסאים חביבים נגע בכל העצבים החשופים של אוהד הספורט הישראלי (וגם העיתונאי, שהוא בעצם אוהד עם מקלדת ועט). אנדי רם ויוני ארליך, משחקני הזוגות הטובים בעולם, הפסידו לשני טניסאים אלמונים מבריטניה, וחיסלו את סיכוייה של ישראל לטפס לשלב הבא בגביע דייויס. במושגים ישראליים, מדובר ב"אסון ספורטיבי", ב"הפסד קטסטרופלי". אבל רם וארליך סירבו להיענות לדרישה האינסטינקטיבית שלנו. הם לא ירדו אבלים וחפויי ראש. הם חייכו.

כיוון שקשה להיכנס לראשם של ארליך ורם, קשה לדעת מה אומר עליהם החיוך הזה. אבל בהחלט ניתן ללמוד משהו מהתגובות אליו. אריק זאבי, שהיה בעבר קורבן לביקורת עיתונאית אחרי כישלונות דומים, כתב ב"ידיעות אחרונות" על "החיוך המעצבן של אנדי ויוני". השניים כונו "לוזרים", ופתאום נשכחה העובדה שמדובר בענף שולי במושגים ישראלים, שבימים כתקנם אינו זוכה לתשומת לב. כישלון של קבוצת כדורגל ישראלית שמייצגת את ישראל בעולם – נבחרת או מועדון פרטי - הוא פגיעה אישית בנו. אנחנו הולכים לישון עם הכדורגל וחולמים עליו בלילה, והזעם שמעורר כישלונות כאלה מובן. כמו הענפים האולימפיים, הטניס נמצא בתודעה הספורטיבית שלנו רק כדי להעלות את המוראל הלאומי. כישלון אולימפי, כמו הפסד בגביע דייויס, נתפש כפגיעה באומה, במפעל הציוני. מחר כבר נשכח מחבטת ההחזרה הכושלת, מהנפילה מהקורה ומהקלעי שפיספס.

אבל מעל הכל, הפולמוס שהעלה החיוך של רם וארליך מלמד על התפישות המקובעות שלנו באשר לאופן שבו ספורטאי צריך להתייחס למקצוע שלו ולהגיב להפסד. ביום ראשון נכתב ב"ידיעות אחרונות" כי "ההפסד של הפועל חיפה לא מנע מגיל ורמוט לצפות בהופעת סטנד אפ". הפועל חיפה מרבה להפסיד העונה, ואם ורמוט יעטה עליו שק לאחר כל כישלון, סביר להניח שימעט לצאת מהבית. שחקנים מסוימים מסתגרים בתוך עצמם לאחר הפסד, אחרים יוצאים לנקות את הראש. יש שפורצים בבכי, יש שמחייכים במבוכה.

המנעד האנושי הזה, אגב, קיים גם במקרים של ניצחון. פניו של לארי בירד לא זעו כשרג'י מילר קלע סלי ניצחון לזכות אינדיאנה פייסרס. אלכס פרגוסון משתולל אחרי כל שער. לכל אדם תגובות שונות, לכל ספורטאי אישיות אחרת. ודמויות שיוצאות מהשבלונה – רם וארליך או ז'וזה מוריניו, להבדיל כמה מיליוני הבדלות – מטלטלות אותנו ומעוררות בנו סערה גדולה.

לפניכם שלושה מאמרים שמבטאים את הסערה הזאת.